ח' בכסלו ה'תשע"ט   |   16 בנובמבר 2018   |   יום שישי
לייף סטייל רכב טכנולוגיה נדל בארץ עולם פיננסי
עשו מנוי
למגזין פורבס
ועכשיו – במבצע היכרות
מיוחד למנויים חדשים
איך הפכה פלטפורמת גיימינג לאימפריית מתכנתים משגשגת?
09/11/2018 | אלכס נפ
בריטניה, הסוף? הממלכה בעידן הברקזיט נמצאת על סף התפוררות
15/11/2018 | אלון לוין ויובל בוסתן, סיקור ממוקד
אירופה תסתדר בלי העגבניות הישראליות - אבל להייטק אין תחליף
11/11/2018 | אלעד בלובשטיין
  הטור של בן כספית  
  פיננסי  < ראשי

התוכנית הגדולה של ליברמן: להיות שר האוצר, הפנים והשיכון - ביחד

כתב האישום אמנם הוגש, אבל ליברמן מקווה שזה יסתיים בעסקת טיעון עוד לפני הבחירות כי יש לו לא מעט תוכניות ליום שאחרי. וגם: ההשפעה המשפטית על צה"ל ושירת הברבור של קדימה
16/12/2012 | בן כספית

1. ליברמן, נתניהו והממשלה הבאה - חוט השידרה של הקואליציה

בואו נניח שתימצא דרך שתאפשר לאביגדור ליברמן להיות שר בממשלה הבאה. אם על ידי חוות דעת מתאימה או עיסקת טיעון מהירה. היועץ המשפטי לממשלה עצמו מודה שמדובר ב"תיק קומפקטי" שאפשר לנהל ולסיים תוך חודשים מעטים. אז אם ליברמן עוד רלוונטי...

כן, ליברמן נהנה מאוד מתפקיד שר החוץ, הוא מסתובב בעולם כקרנף בחנות פורצלנים, הוא מטיל את חיתתו על המסובים ב"פורום סבן" בהופעה דוברמנית טיפוסית, הוא מתעמר באירופים, הוא עושה עבודה ומטיח בגויים את האמת (שלו). אבל הוא לא באמת רוצה להישאר שר החוץ בממשלה הבאה. הוא די מיצה.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים - עשו לנו לייק בפייסבוק

אגב, אם תשאלו את האירופים, גם הם די מיצו אותו. והוא גם לא באמת רוצה להיות שר הביטחון. זה לפחות מה שהוא אומר לאנשים שלו. בכל פעם שמישהו אומר בטלוויזיה, או כותב בעיתון, שליברמן הוא שר הביטחון הבא, איווט מחייך. שיפחדו קצת, למה לא, הוא אומר למקורביו.


לאחד את המשרדים | צילום: מרק ישראל סלם

מה שהוא באמת רוצה זה להיות שר האוצר הבא. ולא רק שר האוצר. אם אפשר, ואצל ליברמן בדרך כלל אפשר, אז שר האוצר, שר השיכון ושר הפנים. לא פחות. מה יש? אריאל שרון בנה בזמנו לאהוד אולמרט תיק לא פחות גדול.

למה? כי ליברמן רוצה לפתור את משבר הדיור בישראל תוך שנתיים. הוא חולם על זה עוד מהתקופה שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה אצל נתניהו בקדנציה הראשונה. אז הוא היה מתוסכל מהחסמים, מהביורוקרטיה שזוללת כל חלקה טובה בארץ הזו, ממה שקורה במינהל מקרקעי ישראל, מהפוליטיקאים התקועים.

הוא מאמין שאי אפשר יהיה לעשות את זה בלי לחבר את שלושת המשרדים הרלוונטיים. המשרד עם הכסף (אוצר), המשרד עם הקרקעות (פנים) והמשרד הרגולטורי (שיכון). ליברמן רוצה שכל זוג צעיר בישראל יוכל להגיע לדיור בר השגה. לא רק החרדים, שלהם דואג אריאל אטיאס (ע"ע חריש). גם הישראלים הרגילים, אלה שנושאים בנטל. 

ליברמן יודע שהוא יכול לעשות את זה. כשאומרים לו ששר האוצר הבא יצטרך לחתוך 15 מיליארד שקל תוך חודש וחצי, הוא נוחר בזלזול. ב-96', הוא אומר, חתכנו יותר. אין בעיה לחתוך. האם הוא יקבל מנתניהו את שלושת המשרדים? ליברמן בדרך כלל מקבל. העניין הוא, שכל זה נאמר בטרם הבחירות. הציבור עוד לא הלך לקלפי, הקואליציה עוד לא נבנתה.

יכול להיות שאלה המשרדים שיוקצו לישראל ביתנו, וליברמן ייתן את הפנים והשיכון לאנשיו. ויכול להיות שכל התכניות הללו של ליברמן יעלו בעשן והוא ייאלץ לעשות משהו אחר (הערת אזהרה: תמיד קיימת האפשרות שהוא בכלל מנסה להרדים את כולם, שיתעוררו רק כשהוא כבר בקריה בתל אביב, משחק עם הכפתור האדום).

מעניין שהאג'נדה הזו של ליברמן חופפת בדיוק את מה שאומר נפתלי בנט. הוא רוצה להיות שר השיכון הבא. מי יודע, בסוף הם עוד יעבדו יחד, איווט באוצר-פנים, בנט בשיכון. השניים מעריכים זה את זה. אבל בינתיים, אין לליברמן כוונה לוותר לבנט על האג'נדה. האיום המשמעותי היחיד שיש היום על הליכוד-ביתנו הוא בנט. ובניגוד לבנט, שעוד לא עשה כלום בפוליטיקה ולא הזיז בניין אמיתי מפה לשם, ליברמן מציג קבלות של בולדוזר. 

עד היום, הדחפור הזה בעיקר בהריסה. עכשיו הוא רוצה לבנות. אם הוא יתנפל על משבר הדיור כאילו מדובר באבו מאזן, אז משבר הדיור ייפתר תוך שנה וחצי, לא שנתיים. רק מהפחד.

ובכלל, יש פוטנציאל לא קטן לאפשרות שהממשלה הבאה תהיה בלי חרדים. הליכוד-ביתנו פלוס שתיים משלוש מפלגות השמאל-מרכז (העבודה, ציפי ויאיר), פלוס בנט. מה רע? אפשר יהיה לשנות את שיטת הממשל ולגייס את החרדים. ציפי לבני תהיה שרת החוץ, יאיר לפיד שר החינוך. גלעד ארדן, אגב, מוזכר כמועמד לשר המשפטים. בוגי שר הביטחון. ואם לבני בחוץ, אז גדעון סער יוכל להיות ב(משרד)חוץ ושלי יחימוביץ שרת התמ"ת או הרווחה, או גם וגם. 

יותר ויותר קולות, גם בליכוד וגם בסביבת ליברמן (שזה בעצם ליברמן) מדברים על הצורך לעשות סוף סוף את השינויים הנדרשים בחברה ובכלכלה הישראלית, להסתכל פנימה, לא החוצה, לתת לש"ס להתייבש בחוץ קדנציה אחת, יחד עם החרדים האשכנזים, ולעשות סדר. הרי לא תהיה עוד הזדמנות. 

הבעיה היחידה, אחרי שמפריחים את התקווה הזו לאוויר, היא שנזכרים פתאום שמדובר בנתניהו. 

בנימין נתניהו. האיש שפוחד מהצל של עצמו ומשועבד ל"ברית ההיסטורית" שלו עם החרדים. בשנים האחרונות למד נתניהו פוליטיקה ושיפר מאוד את יכולותיו בתחום (בעיקר בנושא הישרדות אישית). האם אפשר ללמוד גם מנהיגות? האם אפשר לגדל חוט שידרה? לחוט השידרה של ביבי, קוראים איווט. 

בזמנו, כשפרש מתפקידו כמנכ"ל של ביבי, עשה את זה ליברמן רק בגלל שנתניהו לא היה מסוגל לקבל החלטה. עכשיו הוא שם, כדי לעזור לו לקבל החלטה. ליברמן ירצה ממשלה עם בנט ועם לפיד ועם לבני, בלי יחימוביץ'. ממשלה שתלך חזק על הנושאים האזרחיים. השאלה היא, איך יתגבר על התקלה הקטנה הנקראת "תהליך מדיני", שזה עניין שנמצא בנפשה של לבני, השותפה הפוטנציאלית. שאלה שאין עליה עדיין תשובה.

ועוד משהו: שמו של דוד לוי, שר החוץ לשעבר, מוזכר בהקשר לתפקיד נשיא המדינה הבא. גם כאן, ליברמן ידחוף. הח"כית המצטיינת שלו, אורלי לוי-אבקסיס, היא הבת של. ראש המטה הנאמן והמוכשר שלו, שרון שלום, נשוי לבת נוספת של. בנות, וגם בנים, לא חסר במשפחת לוי. דוד לוי עצמו וליברמן ביחסים טובים. נתניהו, וזה ידוע, לא סובל את המועמד האחר, רובי ריבלין. יותר מזה, באמת לא צריך.

עפרוני, ברק ומנדלבליט - הפוליטיקה הקטנה שפגעה ביכולתו של צה"ל

הנה מסרון ששיגר קצין בכיר מאוד בצה"ל לחבר קרוב שלו, מיד לאחר סיום מבצע עמוד ענן: "העניין המשפטי-קטסטרופה. איפה הימים של אביחי". המסרון נמשך, אבל הטקסט יסגיר את כותבו, ולכן נעצור כאן. העניין המשפטי קטסטרופה, זה מספיק. זוהי שיחת היום בחדרי החדרים בצה"ל. הנה מה שאומרים שני אנשים שמשרתים במקומות מסווגים מאוד, מקומות בהם נבחרות המטרות שצה"ל מסמן ואחר כך גם מנסה לפגוע ברצועת עזה.

מדובר בתמצית הדברים של השניים, שנאמרו בנפרד ובתנאי אנונימיות חמורים ומובנים: אי אפשר לנהל כך מבצע ואי אפשר להלחם כך בטרור. יחסית לימים של "עופרת יצוקה", צה"ל עכשיו פשוט כובל את עצמו בשלשלאות ומשתדל לא לפגוע בשום מטרה. יורים ליד המטרות, או שבכלל לא מאשרים מטרות. בכל פעם שיש חשש קל, אפילו שולי, לקרבה של אזרחים, אפילו אזרח אחד, לאזור המטרה, פשוט לא מאשרים אותה. אנשי הפצ"ר (הפרקליט הצבאי הראשי) שינו דיסקט לחלוטין והם פשוט מתפקדים כסניגורים של חמאס. אין עם מי לדבר, אין מי שייקח אחריות, כולם מפחדים על עצמם. 


מבצע עמוד ענן | צילום: רויטרס

כשאנחנו באים בטענות למעלה, לקצינים בכירים בצה"ל וגם לאנשים בחיל האוויר, אנחנו שומעים תשובות מוזרות. אומרים לנו דברים כמו "אנחנו מעדיפים להמשיך לצאת לחופשות באירופה". מפחדים מכתבי אישום בינלאומיים, מצווי מעצר, מדו"ח גולדסטון נוסף. כשאנחנו מסבירים שעל פי כל כללי הדין הבינלאומי אפשר לפגוע במטרות אם מבוצעת מתוכן פעילות טרור, כולל ירי רקטות, צוחקים לנו בפרצוף. העובדה היא שרוב המטרות שהומלצו וסומנו לא נפגעו, ואת התוצאה ניתן לראות במספר הנמוך של פעילי טרור שנפגעו, יחסית ל"עופרת יצוקה".

עכשיו לפרשנות: הפצ"ר הקודם, אלוף אביחי מנדלבליט, נחשב לאורים ותומים בכל הקשור לדין הבינלאומי. יש לו דוקטורט בתחום, הוא מרצה מבוקש בעולם בנושא, הוא בטוח בעצמו, הוא יודע להבדיל בין מטרה לגיטימית למטרה לא לגיטימית. בזמנו, מתחתי ביקורת חריפה על ההתעקשות של הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, להעניק לו (ולא לנשיא ביה"ד לערעורים) דרגת אלוף. היום אני מבין למה. רמטכ"ל שצריך להלחם בטרור חייב פצ"ר כזה לידו.

לאשכנזי היה את מנדלבליט. לבני גנץ יש את אלוף דני עפרוני. זה ההבדל כולו. 

ב"עופרת יצוקה" פגע צה"ל בכ-800 עד 1,000 אנשי חמאס וטרוריסטים, ובכ-250 עד 300 אזרחים (בעמוד ענן נפגעו 120 פעילי טרור בלבד). יחסית ללחימה בטרור שפועל מתוך איזור מאוכלס בצפיפות, שרוב תושביו משתפים פעולה עם פעילי הטרור, מדובר בתוצאה נדירה.

אסור לשכוח שכשמדובר ב"חפים מפשע", מדובר במאות האלפים שהריעו בהתלהבות בעצרת בה צרח חאלד משעל את נאום השטנה שלו על הצורך להשמיד את הציונות, בשבת האחרונה בעזה. אסור לפגוע בהם בכוונה, זה ברור, צריך לקבוע כללי בטיחות וטווחי ביטחון, כל זה מוכר בדין הבינלאומי, אבל צריך גם לצאת מנקודת הנחה שבמלחמה מסוג כזה ייפגעו אזרחים. 

הם נפגעים בעיראק, באפגניסטן, בצ'צ'ניה ובכל מקום אחר בעולם (סוריה עוד לא אמרנו, שם מדובר בטבח של ממש, אבל מי סופר). ולכן ישראל צריכה לשחק על פי המקובל בעולם. הבעיה היא שבצה"ל 2012 משחקים בונקר ופשוט מעדיפים לא לזוז, לא לעשות רעש, לא להסתבך, להרים ענני אבק ולחזור הביתה. כל זה, בהשראת מי שמופקד על התחום מטעם הצבא, הלא הוא הפרקליט הצבאי הראשי.

עכשיו הסיפור: דני עפרוני היה סגן הפצ"ר הקודם, מנדלבליט. אלוף משנה. הוא בא מיחידה 504, לא היה לו שום ניסיון בדין בינלאומי, הוא היה ביורוקרט, איש לוגיסטי, שסייע למנדלבליט לנהל את האופרציה של הפרקליטות הצבאית, אבל לא ממש הבין בתחום הליבה, הלא הוא ענף הדין הבינלאומי. איש מינהלה קלאסי שאף אחד לא ספר כמועמד להיות אי פעם פצ"ר. היחיד שחשב שהוא ראוי לתפקיד, היה הוא עצמו. הוא פרש מצה"ל תחת מחאה.

אחריו, מונה לתפקיד סגן הפצ"ר אל"מ שרון אפק, מי שנחשב לכוכב עולה, לבקי מאוד בתחום הדין הבינלאומי, ליורש אמיתי של מנדלבליט. אפק, כמו מנדלבליט, הוא אוטוריטה משפטית, הוא היה היועץ המשפטי ביהודה ושומרון בתקופה מאתגרת מאוד, הוא ידע להחליט ולחתוך ואת הגבול הדק בין מה שלגיטימי למה שלא.

בינתיים הסתיימה כהונתו של גבי אשכנזי כרמטכ"ל. מנדלבליט ביקש לפרוש לפני אשכנזי, כדי שאפק ימונה לפצ"ר החדש עוד בכהונה של אשכנזי, אבל הרמטכ"ל ביקש גם ממנו, וגם מהיועץ הכספי לרמטכ"ל, תא"ל מהרן פרוזנפר, להישאר עם בני גנץ כמה חודשים כדי לסייע לו להיכנס לתפקיד. שניהם הסכימו. בדיעבד, שגיאה.

גנץ ביקש ממנדלבליט עוד שנה בתפקיד. מנדלבליט סירב, הסכים לחצי שנה בלבד. זו הייתה כבר ההארכה השלישית שלו. מיצה. עכשיו הגיע הזמן לבחור יורש. המועמד של מנדלבליט היה שרון אפק. המועמד של אשכנזי היה שרון אפק. המועמד של גנץ היה שרון אפק. ומה עשה ברק? התנגד לשרון אפק. איך לא. המחוקק, בתבונתו, לא רצה שהרמטכ"ל ימנה את הפצ"ר ישירות, כדי למנוע מצב שבו הפצ"ר יהיה חייב לו, ולכן מי שממנה את הפצ"ר הוא שר הביטחון, מתוך רשימת מומלצים שהרמטכ"ל מגיש לו. 

גנץ הכין רשימה, יחד עם מנדלבליט. היה שם שרון אפק, היה שם אבי לוי (לשעבר נשיא ביה"ד לערעורים), היה שם לירון ליבמן. הרשימה הועברה לשר הביטחון ברק. היה ברור שאפק הוא המועמד של הרמטכ"ל. מה עשה ברק? הדליף שהמועמד שלו הוא אבי לוי. ברק לא הכיר את אבי לוי. לא היה מזהה אותו במסדרון. אבל היה צורך לבנות משבר, לייצר קנוניה, לבנות תסבוכת. תיכף תבינו למה. 

בינתיים נוצר ויכוח גם על מינוי היועץ הכספי החדש לרמטכ"ל. גנץ רצה את אמיר מלאך, איש חיל האוויר, קצין מוערך ומנוסה שבקי בכל המסדרונות הכספיים של הצבא ושל תקציב הביטחון. ברק? התנגד, אלא מה. הוא החליט להביא מישהו מבחוץ. ראם עמינח, בעלה של רקפת רוסק-עמינח מבנק לאומי. רואה חשבון חיצוני שקרא על תקציב הביטחון בעיתונים. הוא בא לראיון אצל גנץ, ובסיומו אמר הרמטכ"ל למי שאמר שהבחור הזה לא יהיה היועץ הכספי שלו. 

נו, טוב. בינתיים הזמן עבר. המינויים היו תקועים. כן, בדיוק כמו אצל אשכנזי. המשבר החמיר. מנדלבליט רצה הביתה, גם פרוזנפר רצה הביתה. בסוף נאלץ מנדלבליט לנקוב לעצמו תאריך סיום. ברק הבין שאין ברירה, ישב עם גנץ וביקש ממנו להרחיב את רשימת המועמדים לפצ"ר. גנץ פנה למנדלבליט, שהוסיף שני שמות. את דני עפרוני, ועוד שם. היה ברור שעפרוני הוא מועמד קש. גם זו הייתה שגיאה. גנץ לא הבין שאצל ברק, מועמדי קש יכולים להפוך פתאום לדבר האמיתי (ע"ע גלנט). 

ואז, ברגע האמת, אמר ברק לגנץ, בוא נעשה עסקה. אני אוותר לך בפצ"ר, אתה תוותר לי ביועכ"ל (היועץ הכספי). אני ארד מאבי לוי, אמר ברק, ואתה תרד מאמיר מלאך. גנץ אמר בסדר. הרי הפצ"ר זה תפקיד קריטי, על זה הוא מוכן להתאבד. היועכ"ל פחות קריטי. גנץ היה מבסוט לרגע. הנה, אפשר להגיע לתוצאות עם ברק גם בהידברות. לא צריך לריב כל הזמן. ואז ברק מינה. את ראם עמינח ליועץ הכספי לרמטכ"ל, ואת דני עפרוני לפצ"ר. 


צילום: רויטרס

גנץ נפל מהכסא. דני עפרוני? מאיפה הביאו את דני עפרוני. הוא כבר אזרח. אין לו מושג בדבל"א. מה אני עושה עכשיו. היה מי שרץ באותם ימים ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין. היועץ הרים את הכפפה. הפצ"ר חייב להיות מקובל על הרמטכ"ל, אם יהיה צורך אני אתערב, אמר לגנץ. גנץ נתן לו להבין שהוא רוצה את שרון אפק, וזהו. וינשטיין ביקש את זה בכתב. כשהגיע הזמן לכתוב מכתב, גנץ התקפל. הוא כתב את שלושת השמות, כולל עפרוני. וינשטיין הבין שאין עם מי לצאת לקרב. עפרוני אושר. 

וינשטיין ניסה להתחכם וקבע, בנוכחות השר והרמטכ"ל, שעפרוני יקבל את דרגת האלוף השמורה לפצ"ר תוך שנה. כדי שעפרוני לא יהיה תלוי באף אחד. אבל וינשטיין לא מכיר את המערכת. הוא לא יודע שכל דרגת אלוף צריכה לעבור אישור שר ביטחון, ואהוד ברק הוא אלוף הארץ בעיכוב דרגות. לפעמים, לוקח לו שנתיים לאשר. את עפרוני הוא אישר. לא מזמן נערך הטקס והדרגה ניתנה קפיצה מאלוף משנה, לאלוף.

עוד קודם, אישר עפרוני למבקר המדינה לקחת את כל ההקלטות ממערכת ההקלטות המבצעית הסודית בלשכת הרמטכ"ל. מנדלבליט בזמנו סירב לאשר את זה. הוא אמר שהמבקר יכול לבקש הקלטות מתאריכים ספציפיים, מנקודות זמן מסוימות, אבל לא הסכים להעמיד את המערכת כולה לרשותו. 

בדיעבד, המהלך הזה גרם נזק מבצעי כבד. מערכת ההקלטות בלשכת הרמטכ"ל כבר לא פועלת. לא נעשה בה שימוש. זה מה שהצליח מבקר המדינה, זה מה שהצליח הפצ"ר עפרוני, זה מה שהצליח אהוד ברק לעשות. עפרוני סיפק לברק עוד כמה שירותים, כמו המכתב התמוה ההוא שדורש מ-וינשטיין לפתוח בחקירה פלילית נגד אשכנזי. שיטת ברק הוכיחה את עצמה. היה כדאי. אלא שאז הגיע מבצע "עמוד ענן", ועכשיו מתברר המחיר של ההרפתקה הזו. את המחיר כולנו משלמים.

אגב, הנה עוד דוגמה לשיטת ברק. סגן הרמטכ"ל המיועד גדי אייזנקוט. שנה וחצי ברק מעכב את זה. אייזנקוט בן ערובה של דו"ח הרפז. למה? הרי ברור שהוא המועמד הטבעי, המתאים, המקצועי, הישר. זה ברור לכולם. גם לברק. אבל הוא מעכב. יש לו זמן. הוא רוצה שכולם יהיו תלויים בו. ועכשיו, סוף סוף, אחרי שהודיע על פרישה, אחרי שלא הצליח למנות רמטכ"ל, הוא נעתר. ומה מתברר? שזה מאוחר מדי. שהיועץ המשפטי מתנגד. הרי זו תקופת בחירות. וכך, גם מהלך פשוט, מתבקש, נחוץ ונדרש, שבגללו תקועים ארבעה אלופים ותלויים באוויר כבר חודשים, מצליח להתחרבש ולהפוך לתסבוכת שאף אחד לא יודע איך לצאת ממנה. ברק קלאסי.

בתגובה לטענות נגד הפצ"ר, מוסרים מקורות צבאיים: "זה ברור שצה"ל צריך להילחם בטרור ולירות במי שיורה עלינו. גם הפצ"ר חושב ככה, אלוף עפרוני היה שותף מרכזי גם בעופרת יצוקה, נטל חלק בבניית מערך הייעוץ האופרטיבי של הפרקליטות הצבאית, והיה סגנו של מנדלבליט. אין לו סיבה להתבייש בתוצאות של עמוד ענן, אלא להיפך, הוא מתגאה בהן. אם יש למישהו ביקורת, שישמיע אותה במקומות הנכונים.

מצב שבו שיקולים משפטיים מנעו פגיעה בטרוריסטים לא מוכר לנו. התוצאות של עמוד ענן מוכיחות שהאפקט של הפעולה היה עצום. ההסתכלות צריכה להיות הרבה יותר רחבה מאשר של קצין כזה או אחר. המערכה של עמוד ענן נוהלה בתבונה על ידי הדרג המבצעי, ולא הדרג המשפטי. הדרג המשפטי נמצא שם כדי לסייע, לייעץ ולהזהיר את הדרג הצבאי כשצריך. כן, יש תמיד מקום לשיפורים, גם בפרקליטות וגם אצל הפצ"ר, ואם יהיה צורך, נתקן".

אגב, בעניין האפקט של עמוד ענן, האבחנה נכונה. האפקט שלו על ארגוני הטרור בעזה, לפחות נכון לרגע זה, חד וברור: אם אחרי עופרת יצוקה ארגוני הטרור טפטפו עוד רקטות במשך שבועות ארוכים, הרי שעכשיו השתרר שקט מוחלט. מבצעית, יכול צה"ל לזקוף לזכותו הצלחה טקטית משמעותית, וניהול נכון. הקרדיט לרמטכ"ל ולאלוף פיקוד הדרום.

3. פרץ, לבני ולחיאני גם - שירת הברבור של קדימה

תשמעו סיפור: במירוץ הפריימריס בקדימה התמודדו, כזכור, שאול מופז מול ציפי לבני. שטרית התלבט והחליט לא להתמודד, דיכטר פרש באמצע. מה שלא היה ידוע זה שגם שלומי לחיאני, ראש עיריית בת ים, רצה לרוץ.

לחיאני מאמין שיש לו את זה. כריזמה, מנהיגות, יכולת לסחוף אנשים. בבת ים הוא די הוכיח את זה. לחיאני מסוגל להביא את המגזר המוניציפלי, לעורר מהומות, לייצר עניין. כשמופז שמע שלחיאני מתעתד לרוץ, פגש אותו וביקש ממנו להימנע. למה לך, אמר לו. 


השלישייה של התנועה | צילום: מרק ישראל סלם

לחיאני ענה שלדעתו, הוא יביא יותר מנדטים ממופז. אז נעשה עיסקה, אמר מופז, אם תוכיח לי לפני הבחירות שאתה מביא יותר ממני, אני מפנה לך את המקום. סגור, אמר לחיאני. הם ישבו במשרד של ראש עיר גדולה באיזור המרכז, העלו את זיכרון הדברים על הכתב, שמו בכספת.

עכשיו, אחרי שקרה מה שקרה בקדימה, חזר לחיאני ורצה לממש את ההתחייבות. הוא הביא סקר שהראה שאיתו יש לקדימה בין 6 ל-9 מנדטים. הוא הופיע בישיבת מועצת קדימה לפני כחודשיים, אחרי שכל ראשי הערים כבר נטשו את המפלגה המתפוררת לאנחות, ונשא נאום חוצב להבות. אנשים לא ידעו מאיפה זה בא לו, אבל הוא ידע. הוא תכנן אז לממש את ההסכם. בסוף, ויתר. 

לחיאני יודע שבבחירות האלה חבל על הזמן שלו. גם של קדימה. הוא מעריך את מופז, הוא לא רוצה להזיק לו, הוא לא רוצה להשפיל אותו. הוא השאיר את מופז עם הצרות של קדימה, ואת קדימה עם הצרות של מופז.

נעבור לעמיר פרץ. מי שחיבר בינו לבין לבני זה הישראלי לשעבר דיוויד אביטל, איש השקעות ונדל"ן שיושב בניו יורק. אביטל, לשעבר דודו אבוטבול, הגיע לאמריקה בלי פרוטה ועשה חיל וכסף. איש צנוע, ערכי, עמוס כוונות טובות. הוא בעל דעות שמאל, תומך בשלום, תורם מרכזי לארגונים כמו "זרעים של שלום", פעיל בג'יי סטריט, קרוב מאוד לסגן הנשיא ג'ו ביידן, אוהב ישראל מושבע וציוני אדוק. אביטל היה פעם מקורב מאוד לאהוד ברק (משפט שנכון לכולם), בשנים האחרונות התקרב למאוד לעמיר פרץ ותרם לו. לאחרונה, חלה התקרבות בינו לבין לבני.

בינתיים התקיים מו"מ אינטנסיבי בין לבני ואנשיה לבין יאיר לפיד ואנשיו. הציר המרכזי התרחש בין אורי שני ויורם באומן מטעם לפיד, לחיים רמון מטעם לבני. שני ורמון בנו בזמנו את המפץ הגדול. חיבור קטן כזה, קטן עליהם. אצל לפיד כולם, כולל כולם, היו בעד האיחוד. מאנשי המטה, היועצים, המקורבים, המועמדים. 

על פי המתווה, לבני הייתה במקום שני ומוצהרת כמועמדת לראשות הממשלה. לפיד היה מקום ראשון ויו"ר התנועה. הרשימה הייתה מורכבת בשיטת הריצ'רץ', מאנשי שניהם. בסוף, מי שפסל היה לפיד. אישית. הוא, ולא אחר. זכותו. יכול להיות שצריך לתת לו קרדיט. היו לו ביצים. או שלא היו לו. תלוי מאיפה מסתכלים על זה.

המו"מ עם לפיד הסתיים ביום שני בלילה, כשביום חמישי הדד-ליין להגשת הרשימות. בינתיים דיבר עמיר פרץ עם דיוויד אביטל וסיפר לו על רצונו לעזוב את העבודה. שלי הורגת אותי, לא מפרגנת, אין דיבור על שלום, אין עניין מדיני, אני לא יכול להישאר שם. הרעיון הראשון היה להביא את פרץ לקדימה. הרעיון לא הבשיל. אולמרט לא היה זמין, לא נרשמה התלהבות. אחר כך דיבר אביטל על לבני. פרץ לא פסל. 

בינתיים שקדה לבני על הפיצול של שבעת אנשיה מקדימה. בעיצומו של המהלך הזה התקשר אליה שמעון לנקרי, ראש עיריית עכו ומהמושכים המרכזיים בחוטי קדימה. תעזבי, ציפי, אם את רוצה, קדימה שלך אמר והוסיף: את מקום ראשון, מופז שני. מאוחר מדי, ענתה לבני. אני כבר באמצע.

קדימה פוצלה. התנועה קמה. לבני ניסתה להביא את דן מרידור. לחץ אדיר הופעל עליו. מי לא התקשר. הוצע לו המקום השני בתנועה. בשבילו, מצנע היה מוכן לזוז מקום אחד אחורה. בשביל פרץ, לא. אבל מרידור סירב. לאחר התלבטות קשה. צריך לתת לו קרדיט על זה. הוא אמר שזה לא מוסרי לבוא לתנועה, אחרי שהפסיד בפריימריס בליכוד. אז הוא לא בא.

ואז דיברה לבני עם אביטל, שזרק לה את השם של פרץ. למה לא, אמרה לבני, הוא יסכים? הוא לא פוסל, אמר אביטל. אז שירים טלפון. פרץ הרים טלפון. הוא ישב עם לבני ביום שני בלילה, עד 3:00 בבוקר, בבית של חבר משותף. אחר כך זה נמשך מול רמון, שהוכנס לסוד המהלך ביום שלישי. העסק קרם עור וגידים. כולם התלהבו. התנועה קמה. החלום של אנשי לבני היה להציג רשימה של לבני, מרידור, פרץ ומצנע. בסוף יצא לבני, מצנע ופרץ. שלושה רבעים. לא נורא.

והנה המפלגה שלא תרוץ הפעם, אבל תתחמם על הקווים לקראת הפעם הבאה: אהוד אולמרט, דן מרידור, דליה איציק, גבי אשכנזי, יובל דיסקין, משה כחלון, ועוד רבים, שכרגע פסולים, או מנועים, או מובסים מכדי לרוץ. אבל הם יהיו שם בפעם הבאה. שווה לחכות.

מקבוצת
אודות   |   צור קשר   |   הזמנת מנוי   |   שירות לקוחות מנויים   |   תנאי שימוש   |   פרסום בפורבס
Website created by   Cyberserve
אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואינה מחזירה כתבי יד ותמונות  |  כל הזכויות שמורות לפורבס ישראל / FI Media