כ"ז בכסלו ה'תשע"ח   |   15 בדצמבר 2017   |   יום שישי
לייף סטייל רכב טכנולוגיה נדל בארץ עולם פיננסי
עשו מנוי
למגזין פורבס
ועכשיו – במבצע היכרות
מיוחד למנויים חדשים
שוברים את הרשת: כוכבי היוטיוב המרוויחים ביותר בשנת 2017
13/12/2017 | מדליין ברג
נא להתנהג בהתאם: מה עומד מאחורי האמירות המסוכנות של עורכי הדין?
10/12/2017 | מערכת פורבס
כסף בגיל הזהב: באילו מדינות יש הכי הרבה עובדים בני למעלה מ-65?
10/12/2017 | ניל מק'קארת'י
  חשיפת פורבס  
  המיוחדים  < ראשי

הכירו את בלאק קיוב - החברה הישראלית שמסקרנת את העולם

השבוע נחשף שראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, ביצע תיווך בין חברת איסוף המודיעין העסקי - בלאק קיוב - למפיק ההוליוודי הארווי ויינשטיין, במטרה למנוע את פרסום התלונות נגדו. הנה הצצה אל מאחורי הקלעים של חברת המודיעין של יוצאי המוסד
08/11/2017 | יובל הירשהורן
מאז שהפסיק לעבוד עם חברת הביטוח האמריקאית AmTrust, שעד לא מזמן ניהל נתח משמעותי מפעילותה בשוק האיטלקי, הברוקר אנטוניו סומא (54) לא הפסיק לתור אחר הזדמנות עסקית חדשה. הסכסוך המשפטי שלו מול AmTrust נמשך כבר תקופה, ולמרות שהיה משוכנע שבסופו של דבר הבורר שמונה לתיק יכריע לטובתו ויכריח את האמריקאים לשלם לו פיצוי שמן על סך מאות מיליוני יורו, הוא לא יכול היה שלא לחייך כשקיבל בתחילת השנה פנייה משני אנשי עסקים שביקשו להכיר לו משקיעים סיניים רבי השפעה, המעוניינים להיכנס לשוק הביטוח האיטלקי. הוא התכווץ במעילו החמים, ובאוויר הצונן של פברואר רומאי טיפוסי, עשה את דרכו אל המסעדה שבה קבעו להיפגש.

השניים היו מאוד מנומסים וידעו בדיוק מה הם רוצים. הם הציעו הרבה כסף, ובמיוחד - הציעו פוטנציאל גדול לעתיד. אחרי הכל, השוק הסיני הוא המחר. סומא לא רצה להסתבך, ובדק היטב את המשקיעים. הוא בחן את המשרדים שלהם, רפרף באתר האינטרנט שלהם ואפילו קיבל כרטיס ביקור רשמי. אבל הסינים ונציגיהם לא היו שונים ממנו בהרבה; גם הם רצו לוודא שהשותף החדש שלהם אמין. אחד הנציגים שאל את סומא, ולא חדל להתנצל על החדירה לפרטיותו, האם הסכסוך המשפטי עם ענקית הביטוח האמריקאית לא יהווה מכשול לעסקה ולא יפגע ביכולתו לממן את חלקו בה. הוא מיהר להסביר: "המחלוקת שהתעוררה היא מזימה של AmTrust כדי ליהנות מהידיעות שלי בשוק הביטוח האיטלקי, ואחר כך להיפטר ממני. בכל מקרה, המחלוקת תיפתר ב־8 בנובמבר, והתוצאה תהיה ההחלטה להעניק לי 400 מיליון יורו". הנציג, שידע איטלקית, ביקש את סליחתו וניגש אל השירותים. סומא נותר עם שותפו דובר האנגלית, שניכר כי הוא מסתקרן לשאול עוד דבר מה.

הכתבה מופיעה בגיליון דצמבר 2016 של פורבס ישראל

לרכישת גיליון חייגו 077-4304645

לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק

"איך אתה כל כך בטוח שתנצח מול AmTrust?", חילץ האיש מפיו את השאלה לבסוף. "אני בשליטה", השיב סומא. "הבורר הוא איש...", המשיך האיטלקי ואז עצר, ורק הוסיף מחווה שתסביר טוב יותר את כוונתו - הוא חיכך את אגודלו באצבעותיו בתנועה, שבכל תרבות מובנת מיד ככסף.

שותפו דובר האיטלקית של הנציג הסקרן שב לשולחן, וסומא ניצל את ההזדמנות לבקש ממנו באיטלקית שיורה לעמיתו לשמור על הפרטים ששמע לעצמו. הם החליפו ביניהם דברים בסינית, ואז פנה אליו שוב הנציג הסקרן, התקרב ולחש באנגלית, "אני יכול לשאול אותך שאלה ממש, ממש, ממש אישית?". סומא לא התנגד, והנציג שאל בחיוך מסוקרן ותמים של ילד שגילה עולם חדש ומופלא, "כמה אתה צריך לשלם.. אני לא רוצה להגיד למי.. כמה צריך? כמה? 10 מיליון?".

סומא לא ענה. במקום זאת ביקש האיטלקי הממולח פיסת נייר מבן שיחו, חתך ממנה חלק, רשם עליו מספר והגיש את הפתק בחזרה לשני האדונים המהופנטים. "את מה שרשמתי לכם הלילה..", אמר, "אפילו אשתי לא יודעת". השניים העיפו מבט חמקמק אל הנייר שמולם וראו שם את הכיתוב: "10%". סומא ובני שיחו סיימו את הארוחה וסיכמו על הפרטים, לחצו ידיים וקבעו להמשיך בדיאלוג בקרוב. הם נפרדו לשלום והלכו איש איש לדרכו.

ארבעה חודשים יעברו ופיסת הנייר הזו, יחד עם הקלטה מלאה של הפגישה, תהפוך לראייה מרכזית בתביעות שתגיש AmTrust לבית המשפט האיטלקי, בדרישה לבטל את הליכי הבוררות המושחתים (שאכן הושעו), ולבית המשפט המחוזי בניו יורק, בדרישה שיפצה אותה על הוצאות משפט מיותרות ועל פגיעה בשמה הטוב. את העדות המדויקת והמפלילה הזו חילצה ממש מפי הברוקר אחת מחברות המודיעין העסקי המצליחות, המסתוריות והמסקרנות בעולם - בי.סי אסטרטגיה בע"מ, חברה פרטית הרשומה בתל אביב ומוכרת (רק מעט יותר) בשם המותג שלה - בלאק קיוב (BlackCube). לראשונה אנו חושפים כאן את סיפורה המלא של החברה הייחודית, וכמה מהפרטים הכמוסים ביותר בפרשות שעל חלקן עוד לא שמענו עד כה. בבלאק קיוב סירבו להגיב על חשיפת פורבס ישראל.

***

אנטוניו סומא היה, כאמור, מי שניהל מאז 2011 (באמצעות קבוצת Trust Risk, שאותה הקים בנאפולי ב־2010) חלק ניכר מהפעילות של AmTrust האמריקאית באיטליה. על פי כתב התביעה שהגישה החברה ביוני השנה לבית המשפט בניו יורק, היא הפסיקה את התקשרותה מולו בשנת 2013, לאחר שהצטברו אצלה חשדות וראיות לכאורה לכך שהוא מנסה לגנוב ממנה מידע פנימי ובאמצעותו להתחרות בה עצמאית. בעקבות המהלך, פתח סומא בנאפולי שני הליכי בוררות מול החברה (זכות שהיתה שמורה לו מתוקף החוזה עמה), שבהם תבע ממנה סכום דמיוני של למעלה מ־2 מיליארד יורו. בראש שני ההליכים הוצב הבורר האיטלקי מרקו לצ'יני, דמות מוכרת מאוד בעולם המשפט האיטלקי, פרופסור בכיר באקדמיה, רואה חשבון ובורר בולט.

את המסמר האחרון בארון הקבורה של הליך הבוררות המושחת, שרקמו ביניהם לצ'יני וסומא, נעצה בלאק קיוב כאשר סוכניה השיגו הקלטה נוספת - הפעם של הבורר לצ'יני - כשהוא מסגיר את נכונותו להטות הליכי בוררות באופן כללי, ואף מרמז על הטיית הבוררות הספציפית הנדונה. את ההקלטה השיגו במבצע דומה למדי לזה שבו הפילו את סומא, אלא שהפעם פעלו הסוכנים תחת כיסוי של אנשי עסקים, שרצו לעניין את לצ'יני להשתתף בהקמת מוסד אקדמי חדש לעסקים במזרח התיכון. לפי כתב התביעה, לצ'יני לא היסס להפגין את כישוריו כבורר "גמיש", כשאחד הסוכנים סטה מהשיחה וביקש לשתף אותו בסוגיה משפטית, שלכאורה רבצה עליו באותה העת.

את AmTrust אנו מכירים כאן בישראל בעיקר בשל המשא ומתן שניהלה מוקדם יותר השנה על רכישת חברת הביטוח הפניקס (שלא הבשיל בסופו של יום), אבל אין ספק שהזווית הישראלית הזו שלה, מול בלאק קיוב, היתה רווחית לא פחות. אחרי הכל, החברה הישראלית הוציאה לפועל עבור AmTrust מבצע מודיעיני מורכב ומתוחכם ביותר, שבסופו בוטלה הבוררות והושגה פשרה בין הצדדים, שלפיה AmTrust תשלם לסומא 60 מיליון יורו בלבד (כחצי מהסכום שבאמת הגיע לו, לאחר ש־AmTrust הפסיקה את ההתקשרות עמו באופן חד צדדי), ובתמורה היא תסיר את התביעה נגדו.

אחד ממייסדי בלאק קיוב, דן זורלא, ביציאה ממשרדי החברה ברחוב מזא"ה בתל אביב | צילום: יוסי אלוני

כרטיס כניסה למועדון

את בלאק קיוב ייסדו בשנת 2010, דן זורלא (33), מנכ"ל החברה, קצין בוגר יחידה עילית במודיעין, וד"ר אבי ינוס (33), המשנה למנכ"ל וסמנכ"ל הכספים, אשר שירת בצבא כקצין תקציבים. השניים הכירו בעת לימודיהם האקדמיים; לזורלא תואר ראשון בכלכלה ותואר שני בניהול, ואילו לינוס, תואר ראשון בכלכלה, תואר שני במדעי הניהול ותואר שלישי בהתנהגות ארגונית. לפי הערכת פורבס ישראל, זורלא מחזיק כיום בשני שליש מהחברה, שמשרדיה ממוקמים בתל אביב, בלונדון ובפריז, וינוס מחזיק בשליש הנותר.

אם להגדיר בצורה רשמית את פעילות החברה, בלאק קיוב עוסקת בתמיכה בליטיגציה משפטית. היא אוספת מודיעין עסקי וראיות ומספקת ייעוץ אסטרטגי במסגרת סכסוכים משפטיים. היא גם יודעת לספק מודיעין לאיתור נכסים, להצביע על סימני שחיתות או ניגודי עניינים - והכל בהתאם למערכת החוקית במדינה שבה היא פועלת (עד היום מדובר כבר ביותר מ־60 מדינות, על פי אתר החברה). מאחוריה עומדים כמה מהשמות הבולטים ביותר בעולמות המודיעין, הביטחון והעסקים הישראליים, מי בפועל ומי על הנייר. חלקם פועלים בחשאיות מאחורי הקלעים - ממשפטנים מן השורה הראשונה ועד לאנשי ביון בכירים (בדימוס) שתורמים לה מניסיונם - וחלקם באופן גלוי. כך למשל, בדירקטוריון החברה ניתן למצוא כמה שמות גדולים מאוד, כמו פרופ' אשר טישלר, לשעבר דיקן הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב וכיום נשיא המסלול האקדמי במכללה למינהל, חתן פרס ביטחון ישראל, תת אלוף מתי לשם, ואחרים. אך אין ספק שהשם הבולט ביותר שהחברה התהדרה בו עד ממש לאחרונה הוא של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן ז"ל, שכיהן עד לפטירתו כנשיאה של בלאק קיוב.

"למאיר לא היתה מעורבות בפעילות היומיומית של בלאק קיוב, אבל כשאתה בא ואומר ‘נשיא החברה שלי הוא מאיר דגן', אתה לא צריך כרטיס כניסה יותר גדול כדי להיכנס לאיזה מועדון שאתה רוצה", מספר א', בכיר לשעבר במערכת הביטחון המקורב לחברה. "ומאיר לא היה לבד בסיפור הזה. החברות לוקחות לעצמן שמות גדולים מהתחום הזה כדי שימלאו תפקידים רפרזנטטיביים. הם פותחים את הדלתות".

השיטה הזו של ניצול קשרים לפתיחת דלתות היא בורג מרכזי במערכת הפעולה של בלאק קיוב וצרובה עמוק ב־DNA שלה ושל עובדיה, בוגרי המערכת המודיעינית בישראל. "בלאק קיוב מושתתת על קבוצה מובחרת של יוצאי יחידות מיוחדות מקהילת המודיעין הישראלי, אנשי מודיעין מיומנים בעלי רקע בתחום הפיננסי והמשפטי", הסביר לפני כשלוש שנים הסמנכ"ל ינוס בתצהיר שמסר לבית המשפט, במסגרת תיק אחר שניהלה החברה, עבור נוחי דנקנר, שאליו עוד נגיע בהמשך. "בחברה עובדים חוקרים, עורכי דין, כלכלנים ואנשי פיננסים, המשלבים את ניסיונם המודיעיני עם ניסיונם העסקי. נוסף לכך, לחברה סגל יועצים בעלי ניסיון רב בעולם העסקי, המשפטי, הבנקאי, האקדמאי והטכנולוגי, המלווה את הפרויקטים השונים", זאת לצד "בכירים לשעבר בקהילת המודיעין הישראלית".

דבריו של ינוס מעידים בדיוק על היחסים הפוריים והדו־סטריים שמתקיימים בין בלאק קיוב לבין מערכת המודיעין הישראלית. גופי המודיעין של המדינה הם החממה שבה גדל דור העתיד של העובדים שהחברה תגייס לשורותיה (בהם, אגב, יש כבר היום דוברים של יותר מ־30 שפות שונות, על פי הערכות) והם מהווים את בית הספר שממנו מייבאת החברה את שיטות העבודה שלה גם לשוק האזרחי. מצד שני, פורשי המערכת המנוסים ביותר הם גם מי שמייעצים לה ופותחים עבורה דלתות עסקיות. מי שמכיר קצת את התחרות היצרית שמאפיינת לא פעם את גופי המודיעין הישראליים בינם לבין עצמם, לא יופתע אם יגלה שפרויקטים מסוימים מופנים מכיוון המערכת אל חברות כמו בלאק קיוב, במעין מיקור חוץ, שמאפשר לארגונים מסוימים במערכת המודיעין הישראלית לנגוס ביכולות, שבאופן מסורתי משויכות לארגונים עמיתים.

"בוגרי הצבא שהיו, נגיד, בשריון או בתותחנים, הולכים לרפאל או לתעשייה האווירית. יש להם דלתות", מסביר א'. "אבל אלה שהיו במערכות המודיעיניות, לאן יש להם ללכת? נוצר מצב שהחברות האלה הפכו להיות אבן שואבת בשבילם: הם מקבלים משכורות יפות והם יכולים להמשיך ולעשות את מה שהם עושים הכי טוב. לכן נוצר ביקוש עצום, ונוצרו עשרות חברות. זה שוק שמגלגל מיליארדים על גבי מיליארדים. אבל מהעיניים של המדינה זה גם מסוכן, כי המון ידע יוצא החוצה. בצד הטכנולוגי לא הצליחו להתגבר על זה. אנשים אומרים: ‘איזו מהפכה טכנולוגית מביאות החברות הישראליות לעולם', אבל מאיפה הן הביאו את כל הטכנולוגיות האלו? עכשיו קורה אותו תהליך בעולם המודיעין עצמו, אז במקום פיתוח טכנולוגי יש פה יצוא מודיעיני. זה הטרנד החדש בייצוא הישראלי", הוא טוען.

מי הפיל את איסלנד?

מי הם הלקוחות של חברה כזו? בגדול - מי שיכול להרשות לעצמו פעילות מסובכת ויקרה, שמטרתה היא תמיכה בליטיגציה: אספקת ראיות להליכים משפטיים. נוסף לחברות ותאגידים בינלאומיים רבי עוצמה כמו AmTrust, החברה מטפלת גם בגופים מדינתיים, באוליגרכים ובאילי הון. הזכרנו כבר את נוחי דנקנר, וכמוהו, גם רמי לוי נמנה עם בכירים בשוק המקומי שנהנו משירותיה של בלאק קיוב, אבל עיקר פעילותה הוא מעבר לים.

בשנת 2011 ריחף מעל ראשו של איש העסקים ואיל הנדל"ן היהודי־בריטי וינסנט צ'נגוויז (60) פוטנציאל ממשי לאסון כלכלי. במשך כ־30 שנה בנה צ'נגוויז, יחד עם אחיו רוברט, אימפריה פיננסית, שהתבססה בעיקר על נדל"ן מסחרי בבריטניה ועל החזקות בחברות גדולות. במהלך המשבר הפיננסי הגדול של 2008 ספגו עסקיהם של האחים הפסדים כבדים, ובין הנפגעים הגדולים מכך היה דווקא בנק קאופתינג האיסלנדי, שממנו לווה צ'נגוויז סכום גבוה מאוד חודשים ספורים בלבד לפני פרוץ המשבר. העובדה שלאחר קריסת הזרוע הבריטית של קאופתינג הפסידו גם האחים צ'נגוויז למעלה ממיליארד ליש"ט ביממה אחת, לא מנעה מהמשרד להונאות חמורות (SFO) בבריטניה לפתוח בחקירה על מעורבותו של המיליארדר בהתמוטטות הבנק. בוקר אחד פשטו במפתיע סוכני ה־SFO על משרדיו של צ'נגוויז ועצרו אותו בחשד למעורבות בתהליך הקריסה של הבנק, שהוביל לקריסת המערכת הפיננסית באיסלנד כולה.

במצוקתו פנה צ'נגוויז אובד העצות לבלאק קיוב, חברה אנונימית יחסית באותם הימים, שכאמור, מחזיקה משרד גדול בלונדון, הנחשבת לבירת המשפט האירופית (על פי הערכות, מחזיקה בלאק קיוב במשרדה הלונדוני כרבע מכוח האדם שלה, המונה כ־100 עובדים ברחבי העולם). המשימה שהטיל צ'נגוויז על החברה היתה לחלץ אותו מהחשדות ולנסות להוכיח את אי החוקיות של מעצרו. נקדים את המאוחר ונספר כי המידע שחשפה, בסופו של דבר, כלל ניתוח מעמיק של רשת הקשרים בין הגורמים החשובים במערכת הבנקאות באיסלנד ערב הקריסה. לפי הניתוח, חלק מעורכי הדין שמונו לפרק את הבנקים במדינה לקחו כסף לכיסם, חלק אחר היה מקושר לכמה מן הלווים האחרים של הבנקים, וכך יצא, שצ'נגוויז, שלא היו לו קשרים ישירים ואסורים עם המפרקים, הפך למטרה נוחה להצמיד לה את האחריות כולה.

מה קרה שם ברמה האופרטיבית? כיצד הושג המידע החשוב? במבצעים רבים מתחילה בלאק קיוב את עבודתה בשלב מפתיע למדי - היא מבררת מי הוא באמת הלקוח. "מגיע לקוח, אתה לא מכיר אותו כל כך לפעמים, והוא מבקש ממך שתעשה בשבילו עבודה", מתאר א'. "אבל לפעמים אתה צריך להשקיע לא מעט מאמץ כדי לאפיין מי הלקוח שלך לפני שאתה בכלל עושה לו עבודה. שלא יתברר לך מחר בבוקר שעשית עבודה, אלוהים ישמור עבור מי".

בהנחה שדעתה של בלאק קיוב נחה מהלקוח שפנה אליה, כיוון החקירה הראשוני, באופן טבעי, יתחיל בסיפור שהוא עצמו יספר לה. "חשוב שיהיה שיתוף פעולה. כמובן שחלק מהאנשים הם חכמים יותר וחלק חכמים פחות, אבל שיתוף פעולה עם הלקוח הוא חשוב מאוד", אומר לפורבס ישראל איל הספנות הטייוואני נובו סו, שעל עבודתו עם בלאק קיוב עוד נרחיב בהמשך. אחרי הכל, הלקוח יכול לשפוך אור על צדדים שמוכרים לו היטב כמי שבקיא בעולם שבו החברה פועלת כעת. את כיווני החקירה הללו תעמיק בלאק קיוב באמצעות דליית מידע גלוי מהאינטרנט, שהיא פאסיבית בעיקרה, אך בכל זאת מצריכה מומחיות רבה, ובאמצעות פעילות בעלת אופי אקטיבי הרבה יותר ברשת.

מאיר דגן ז"ל. הוסיף יוקרה לחברה | צילום: לע"מ

יחד עם זאת, צריך לזכור שהכל חייב להיעשות בדרכים חוקיות, מכיוון שבסופו של דבר המטרה היא להשיג מידע שיוכל לשמש כראייה בבית במשפט. "בעולם הסייבר אפשר לעשות היום שורה של דברים, שהם עדיין חוקיים", מסביר א'. "האקינג, תקיפת מחשבים, אתה לא יכול לעשות, אבל יש חלופות. אפשר ליצור לעצמך דימוי חדש, איזשהו מצג שווא, ואתה מתחבר לאיזשהו גורם שמאוד מעניין אותך, ובמסגרת ההתחברות שלך אליו, כשאתה בונה גם איזשהו סיפור כיסוי, הוא מספק לך מידע שכביכול לא היית יכול להגיע אליו. זה שיטוי בסייבר". אם מרחיבים את הדמיון לכל האפשרויות החוקיות שמספקת הרשת, אפשר לחשוב על דרכים מתוחכמות רבות נוספות לדלות ממנה מידע - כמו למשל דלייה של מידע אישי שכל אחד מאיתנו מעלה לרשת מדי יום, ומתוך חוסר מודעות הופך לזמין עבור מי שיודע לחפש.

הוסיפו לכך גם מאגרי מידע חוקיים לחלוטין, שניתן, בקלות יחסית, להשיג אליהם גישה (כמו למשל מאגר עורכי הדין באיסלנד, שאליו השיגה בלאק קיוב גישה לפי פרסומים מפיהם של עובדים לשעבר בחברה), ותקבלו הרים של מידע רלוונטי.

חפש את המזכירה

לאחר סיום שלב המיפוי של כלל גורמי המפתח ובחינה מי מהם עשוי לשתף במידע חשוב (בגלל טינה, נקמה או רשלנות, נניח), נשלחים הסוכנים לשטח ומוציאים את התוכנית לפועל.

"מזכירות, מאהבות וכיוצא באלה הן תמיד נקודות תורפה של כל מערכת", מוסיף א'. "אם יש בידך מידע טוב, לדוגמה, שלמנכ"ל יש איזו מזכירה מתוסכלת ואתה מצליח ליצור איתה קשר, אתה לא צריך לתקוף בהאקינג". ואכן, באמצעות התחזות, סיפור כיסוי וחילוץ מידע בכישרון של אנשי ביון מנוסים (וניתן לדמיין כאן בקלות כיצד משתלבים בסיפור גאדג'טים מעולמו של ג'יימס בונד - משעון מצלם ועד לעט מקליט), חילצה בלאק קיוב מעובדת בכירה לשעבר בבנק האיסלנדי שפוטרה, את המידע שהציל את צ'נגוויז.

פרויקט כזה הוא מורכב, יקר ומצריך צוות עובדים ייעודי, שמתנהל בין יבשות ומדינות רבות. "זה צוות שלם שעובד על התיק 24 שעות", מסביר א'. "לפעמים אתה מעסיק גם קבוצה אחרת של אנשים, שהם לאו דווקא אנשים שלך, שיעבדו לטובת הפרויקט. אתה לא עושה את הכל לבד בעולם". בצוות מודיעין כזה יהיו בוודאי גם עורכי דין (שהרי הפעילות חייבת להיות חוקית), יועצים משפטיים חיצוניים (שמתמחים בזירה המשפטית בכל מדינה רלוונטית) ואולי אפילו פסיכולוגים, שילוו את הניתוח ובניית הפרופילים של היעד ושל ה־"משוטים" - אותם גורמי עניין שיספקו מידע בעצמם, מבלי לשים לב. רק חשבו כמה פעמים ייתכן שאתם הייתם משוטים ובכלל לא ידעתם - או כמה מאתרי האינטרנט של חברות שונות שבהם גלשתם, שמהם הזמנתם מוצרים שונים ושאליהם שלחתם מיילים או פניות שונות - הם מסך עשן בלבד, שמסתיר חברה פיקטיבית לחלוטין?

לאחר שנתיים הוביל המידע שחשפה בלאק קיוב את בית המשפט בבריטניה להכריע, כי מעצרו של צ'נגוויז היה לא חוקי, וכי הוא יפוצה בכ־3 מיליון פאונד. ה־SFO אף פרסמה התנצלות רשמית. אותו החומר גם אפשר לו לתבוע ממשרד רואי החשבון גרנט ת'ורנטון (Grant Thornton), שסיפק חלק מהמידע שעליו נשענה החקירה השגויה, 2.2 מיליארד פאונד נוספים. סופה של העסקה בין צ'נגוויז לבלאק קיוב היה אמנם עגום משהו, כשלפי הדיווחים, הוא נמנע מלשלם לה את כל המגיע לה, אך לאחר שבלאק קיוב תבעה אותו על סך 330 אלף פאונד, הגיעו הצדדים לפשרה.

נפילת הקיסר

פעילותה של בלאק קיוב איננה מוגבלת, כאמור, אל מעבר לים. גם בישראל היתה החברה מעורבת במספר פרשיות מתוקשרות יותר או פחות, כאשר מעורבותה מאחורי הקלעים לא תמיד נחשפה לעיני הציבור. פרשה כזו, שמעורבותה של בלאק קיוב בה נחשפת כאן לראשונה, היא הסכסוך היקר והמתוקשר בין קיבוץ כפר גלעדי, בעלי חברת מיקרוגיל, לקיבוץ שדות ים, בעליה של חברת אבן קיסר.

לפני עשור חתמו שני הקיבוצים על הסכם שיתוף פעולה עסקי, שנראה אז רווחי ומבטיח מאוד עבור שניהם - פוטנציאל הייצור של מחצבות כפר גלעדי בתחום גריסת הסלע, התאים מאוד לצורך של אבן קיסר באספקה שוטפת ואיכותית של חומר גלם לייצור שיש. כפר גלעדי התחייב במסגרת ההסכם להקים מפעל ייעודי לייצור אבקות קוורץ, בהשקעה של כ־40 מיליון שקל, ואבן קיסר מצדה התחייבה לרכוש ממנו מוצרים בשווי של כ־10-15 מיליון דולר בשנה, למשך כשמונה שנים. שנתיים לאחר מכן נחנך ברוב פאר והדר המפעל החדש בקיבוץ הצפוני, ומכאן - כמעט הכל השתבש.

עד מהרה החלו חשים בכפר גלעדי שאבן קיסר מפרה חלקים בהסכם, ולאחר שבמשך מספר שנים בלעו את הצפרדע, הוחלט בחברה לנצל את הזכות השמורה להם בהסכם ופנו ב־2011 לבוררות. טענתה המרכזית של מיקרוגיל היתה שהכמויות שעליהן התחייבה יצרנית השיש פשוט לא מוזמנות ממנה באופן קבוע, וכי הדבר מסב לה הפסדים גבוהים, שבגינם דרשה מהבורר לפסוק לטובתה סכום פיצוי של 232 מיליון שקל. אבן קיסר השיבה מצידה כי ההסכם בוטל בעל פה, משום שבכפר גלעדי לא עמדו בתנאים בעצמם - הם סיפקו מוצר באיכות ירודה, תוך איחורים חוזרים ונשנים.

את הפלונטר הזה נדרש לפתור השופט בדימוס בעז אוקון, אלא שלאחר למעלה משנתיים של עבודה, ביקשה לפתע אבן קיסר מבית המשפט המחוזי (ובהמשך גם מהשופט איתן אורנשטיין בבית המשפט העליון) לבטל את הליך הבוררות בשל "התנהלותם הנפסדת, חסרת תום הלב ואף העבריינית של כפר גלעדי ומנהליה במסגרת הבוררות האמורה". מה הביא למילים הנחרצות הללו מצד אבן קיסר? כן, ניחשתם נכון - בלאק קיוב היתה מעורבת בתהליך, ובעבור הלקוח שלה, קיבוץ כפר גלעדי, חילצה בדרך פתלתלה (אך חוקית) הקלטה של בכיר באבן קיסר, שסותרת את טענותיה בבוררות.

נוחי דנקנר. נזכר מאוחר | צילום: יח"צ תומריקו

יואל מנור, הנדסאי בוגר הטכניון, היה אז טכנולוג חומרי הגלם באבן קיסר. התפקיד הפך אותו ללא ספק לדמות רלוונטית מאוד בפרשה, שיכולה היתה לשפוך אור על טענות הצדדים, אבל את הצוות של בלאק קיוב עניין דווקא פרט ביוגרפי אחר הנוגע אליו: הוא אהב מאוד לרכוב על אופניים. כפי שמגלה לנו מקורב לחברה, לקבוצת הרכיבה הספורטיבית של מנור הצטרף סוכן במסווה מטעם בלאק קיוב. במשך שבועות ארוכים הוא נהנה מרכיבה בטבע המוריק של שבילי ישראל, והתחבר אגב כך עם הרוכבים הוותיקים. באחת השבתות יצאה הקבוצה לרכיבה באזור כפר גלעדי ומכאן כבר קל מאוד להבין כיצד התנהלה השיחה בין השניים, מיוזעים ושמחים על אופניהם בשבילי הצפון. ההקלטה של השיחה הזו, שבה הודה בין היתר מנור, כי איכות המוצרים של מיקרוגיל היא גבוהה, וכי לאבן קיסר מניעים אחרים בנתק עמה, היא שהרתיחה כל כך את יצרנית השיש, שניסתה לבטל את הבוררות. כאמור, השופטים החזירו את הדיון אל הבורר: "אין מדובר במקרה זה בהפרה של חובת תום הלב, אלא בשימוש ב'טקטיקה' של השגת פרטים ומידע", קבעו שתי הערכאות. ההקלטות שסיפקה בלאק קיוב לכפר גלעדי, כמו גם ל־AmTrust, הן לא האזנות סתר. הן אולי לא נעימות או לא מנומסות, אבל חוקיות לחלוטין.

במהירות מופרזת

באופן עקרוני, לבלאק קיוב אין כל סיבה לעבור על החוק, הן מפני שהראיות נועדו לצורכי ליטיגציה, והן מפני שלרוב החברה עטופה בעורכי דין שמסייעים בקביעת הגבולות. בין היועצים המשפטיים שתומכים בה ושאותו הזכיר לפני כשנה וחצי הפייננשל טיימס, הוא מייקל דרורי, לשעבר מנהל האגף המשפטי של ה־GCHQ, סוכנות הביון הבריטית האחראית על מודיעין אותות (המקבילה הבריטית ל־8200 שלנו). כיום דרורי עובד בפירמת עורכי הדין BCL Burton Copeland הבריטית. בארץ מסתייעת החברה בין היתר גם בייעוץ ממשרד GKH (גרוס, קלינהנדלר, חודק, הלוי, גרינברג ושות').

באותה כתבה של הפייננשל טיימס התראיין פרופ' אשר טישלר, חבר דירקטוריון בחברה, ואמר שבעבודת המודיעין העסקי, ממש כמו בחיים, ישנו גבול דק בין המותר לאסור, וכי לעתים חורגים מהגבול הזה באין משים. "לעתים אתה עובר את המהירות המותרת כשאתה נוהג במכונית שלך. זה קורה בחיים וזה קורה בעבודת המודיעין". עם או בלי קשר, מעניין להזכיר שהמקרה האחרון שהעלה, ועדיין מעלה, את בלאק קיוב לכותרות ברחבי העולם הוא מעצרם של שניים מסוכניה ברומניה השנה, והמשפט שעדיין מתנהל בעניינם.

"מה שמותר למדינה אסור לאנשים פרטיים ולחברות פרטיות", מזכיר לנו א'. "תאר לעצמך שהיו באים אליך ואומרים לך שראש השב"כ הישראלי מבקש לאסוף תיק נגד שי ניצן. זה לא עניין חוקי או לא חוקי - יש דברים שאתה פשוט יודע שאתה לא נכנס אליהם", הוא אומר. כך או כך, אם נעבור ישר למבחן התוצאה (לפחות זו הנראית לעין), אזי שבחודש אפריל האחרון נעצרו שני ישראלים על אדמת רומניה, דוד גצ'לוביץ' ורון ווינר, ואת זה כבר לא ניתן לשנות. מעצרם של השניים על ידי המשטרה המקומית בחדר מלון בבירה בוקרשט, כך על פי הדיווחים, נעשה כשברשותם ציוד מעקב, צילום וזיהוי DNA. על פי החשד, הם ביקשו להשיג דגימות DNA של לאורה קודרוטה קובצ'י, ראש הרשות למלחמה בשחיתות ברומניה (DNA), במטרה להכפיש אותה, ואף ביצעו התקפות סייבר כנגדה, כשפרצו לחשבונות הדואר האלקטרוני של מספר ממקורביה. קובצ'י נחשבת למי שמובילה את הארגון שלה ביד ברזל, כשבשנים האחרונות זומנו אנשי מפתח רבים בפוליטיקה הרומנית לחקירות פליליות, בחשד לשוחד ולעבירות שחיתות אחרות. שני ישראלים נוספים נחשדים במעורבות בפרשה, על פי פרסומים זרים, כשאחד מהם מבוקש על ידי המשטרה המקומית.

בהודעתה של החברה בסמוך למעצר של שני עובדיה נמסר, כי במשך מספר שבועות היא "ביצעה פרויקט עבור גורמי ממשל ברומניה לאיסוף ראיות, המעידות על שחיתות חמורה במערכת הממשל הרומנית". עוד נמסר, כי "ווינר וגצ'לוביץ' הגיעו להישגים משמעותיים לאחר שפעלו בהתאם לחוק המקומי".

למרות החשדות הכבדים שפורסמו ברומניה עם חשיפת הפרשה, גזר בית המשפט הרומני את דינו של גצ'לוביץ' לשנתיים ושמונה חודשי מאסר על תנאי ו־80 ימי עבודות שירות במסגרת עסקת טיעון מקלה למדי, ואילו עסקה דומה בתיקו של ווינר נדחתה בטריבונל של בוקרשט והוחזרה לטיפול ה־DICOT, המינהלת לחקירת פשיעה מאורגנת וטרור במשרד התובע הכללי הרומני.

איחור גורלי

התקלה הרומנית היא לא סוג התקלה היחיד שקורה לחברות מודיעין לליטיגציה. לעתים תעשה החברה את כל המוטל עליה, ובסופו של דבר טחנות הצדק יטחנו את הראיות בניגוד לציפיות, גם אם הן קבילות. לעתים גם יקרה "הנורא מכל" - כשהראיות פשוט לא עוברות את סף החוקיות במבחן בית המשפט, והעבודה כולה יורדת לטמיון.

בשלהי שנת 2013, כשהיה נתון בעיצומה של צלילה חופשית מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, הבין נוחי דנקנר שהוא עתיד לאבד את האימפריה העסקית שלו. ערב העברת השליטה ב־IDB לאנשי העסקים מוטי בן משה ואדוארדו אלשטיין בהוראת בית המשפט, פנה דנקנר למכר מימים עברו, שנכון היה להפנותו לחברה שתוכל לסייע לו. על פי פרסומים שונים בתקשורת, על הפרויקט עבדו כ־10 סוכנים של בלאק קיוב, בחמש מדינות שונות, לצד המעטפת שמסייעת לחברה בפעילותה ובשיתוף משרד רו"ח יהודה בר לב. כל אלו העלו בחכתם ממצאים המוכיחים, כי חברה בבעלותו של בן משה, אקסטרה הולדינגס, היתה נתונה אז תחת חקירה בגרמניה. כמו כן מצאו, כי הועלו נגד האיש גם האשמות, הנתמכות בעדים, על העלמת הון ועבירות מס בישראל ובגרמניה, וכי בניגוד להצהרתו בפני בית המשפט ערב העברת השליטה ב־IDB לרשותו, על כך שהוא מחזיק בשליטה מלאה בחברת ההחזקות הגרמנית אקסטרה הולדינגס, נראה היה שלא אלו הם פני הדברים; וכי יש חשד שחלק מעסקיו מנוהלים במודל הונאתי בשיטת הפירמידה.

כל אלו לא הועילו - הטיעונים לא מנעו מדנקנר לאבד בסופו של דבר את IDB. הבעיה המרכזית היתה, על פי מקורב לחברה, שנוחי ביקש את העזרה ימים ספורים לפני מתן גזר הדין. "יצוין כי בישורת האחרונה ועד שעות ספורות לפני הגשתו של דוח הבדיקה, הגיעו מידעים נוספים מאותם גורמים (בלאק קיוב ומשרד רו"ח יהודה בר לב; י.ה) ואף גורמים עלומים נוספים. מידעים אלו לא נבדקו כלל וצוות הבדיקה אף לא מוצא להביאם בפני בית המשפט", כתבו עו"ד חגי אולמן, המשקיף בהליך מטעם בית המשפט, כונס הנכסים הרשמי והרשות לניירות ערך בדוח משותף שהגישו בעניין בתחילת 2014. ייתכן אם כן, שאם דנקנר היה פונה לעזרת מכריו מוקדם יותר, הוא היה מסיים אחרת לפחות את הפרק של פרידתו מ־IDB במסעו כלפי מטה. עבור בלאק קיוב, על כל פנים, הפרשה נגמרה בשלום, כשעל פי דיווחים, דנקנר שילם לה כמה מאות אלפי שקלים.

אבל לא תמיד הכל נגמר בטוב. חודשים ספורים בלבד חלפו מאז עמד פרויקט חשמול מסילות הרכבת בישראל בליבה של סערה ציבורית מחרישת אוזניים. מה לא היה שם: עבודות בשבת, התרעמות הסיעות החרדיות, שפל חדש ביחסים בין נתניהו לבין שר התחבורה שלו, ישראל כץ, וכמובן - השבתת נתיבי איילון וקווי הרכבת המרכזיים למשך כשבוע ימים. אך הסערה הגדולה שעורר הפרויקט פרצה עוד בטרם החלו העבודות בשטח, ונמשכה במשך כחצי שנה מאז שנחתם המכרז שבו קיבלה החברה הספרדית SEMI את הרישיון לביצוע העבודות.

במכרז הבינלאומי שנערך בנובמבר אשתקד, התחרו חמש חברות ענק עולמיות מתחום התשתיות והתחבורה, והוא העניק לזוכה רישיון לחשמול של 420 ק"מ של מסילות ברחבי הארץ וניהול התחזוקה בהן למשך כ־25 שנה - עסקה בשווי כולל של כ־3 מיליארד שקל. שתיים מהמפסידות - אלסטום הצרפתית ואפקון הישראלית - לא היו מוכנות לקבל את ניצחונה של SEMI. השתיים פנו לתביעה משפטית, כשלטענתן, הניקוד שהוענק ל־SEMI במכרז תוקן כלפי מעלה, שהצעתה כלל לא עמדה בתנאי הסף, ושלמנהל הפרויקט מטעמה לא היה הניסיון הנדרש. את הטענות האלו ניסו החברות להוכיח בבית המשפט באמצעות ממצאים שהשיגה עבורם בלאק קיוב. סוכני בלאק קיוב הצליחו להתחזות ללקוחות פוטנציאליים שמעוניינים לבצע פרויקט דומה במזרח הרחוק, ודובבו את נציגי SEMI אל מול מכשירי הקלטה.

תמונות של דוד גצ'לוביץ' ורון ווינר בבוקרשט כפי שפרסם האתר הרומני cancan.co באפריל השנה 

בסופו של דבר, טענות העותרות לא התקבלו בבית המשפט, כשלדברי השופטת המחוזית מיכל אגמון־גונן, נעשו "ניסיונות בוטים מצד החוקרים, שערכו את ההקלטות, כדי להכניס לפיהם של הנחקרים אמירות בעייתיות אשר יוכלו לשרת את העותרות". יחד עם זאת, נראה שזו לא היתה המילה האחרונה. בדיון בערכאת הערעור בבית המשפט העליון מוקדם יותר החודש הבהיר השופט חנן מלצר, כי שיטת העבודה של בלאק קיוב היא אמנם "לא הפרקטיקה הכי רצויה, אבל לפעמים אין ברירה אלא להשתמש בה, בשני סייגים: האחד הוא שצריך לעשות את זה על פי דין, והשני הוא שכאשר חושפים את הדברים, צריך לחשוף את הכל". השופטים שלחו את הצדדים לנהל הליך גישור ולהגיע לפשרה כלשהי, תוך שרמזו שזהו הפתרון העדיף עבור SEMI. כלומר: אם ייאלצו שופטי העליון להכריע בסוגיה, הם ככל הנראה יראו דווקא בנרטיב של אלסטום (שנתמך בראיות שהביאה בלאק קיוב) כנרטיב הנכון, לפחות בחלק מסוגיות הליבה בתיק. אך אם לא כך יהיה, ודלתה של ערכאת הערעור תיטרק גם היא בפני אלסטום, העבודה של בלאק קיוב תרד לטמיון; וכשזה קורה והתוצרים לא עוברים את מבחן בית המשפט, התשלום על העבודה רק מכסה עלויות, אבל כמעט לא משיא לה רווח.

להחיות גווייה

ברמה העולמית, שבה בלאק קיוב כבר נמדדת כיום, ניתן לציין חברות מודיעין עסקי בולטות נוספות, כמו Kaspersky Lab ,GPW ,K2 ואחרות, ולפי נתוני חברת הייעוץ גרטנר, ב־2015 לבדה צמח השוק העולמי בכ־80 מיליארד דולר. לאור זאת, לא מפתיעים דבריו של מקורב לחברה, שמספר לנו כי לפחות שני לקוחות בריטיים גדולים גילו עניין גדול בבלאק קיוב לאחרונה. זינוק במימון של חברה כזו יכול לסייע לה רבות, למשל, בהצטיידות בטכנולוגיה שוברת שוק, שתקנה לה עדיפות.

מודל השיווק של חברה, שחייבת לשמור על פרטיותה מצד אחד, וצריכה למשוך לקוחות מצד שני, בנוי בעיקר על התפתחויות אבולוציוניות מתוך מהלך העסקים - אחרי פרויקט מוצלח באזור מסוים, או במילייה מסוים, ניתן לקוות להתעניינות של לקוחות חדשים. התעניינות כזו ניתן לעתים גם ליזום - הרי קשה להניח שאם ייפול לידי בלאק קיוב במהלך עסקיה הרגילים מידע הנוגע לחברה כלשהי, היא לא תפנה אליה עם הצעה עסקית. יצירת משרדים שיהוו עוגנים גיאוגרפיים נוספים מתוכננת, על פי מקורבים לחברה, כבר בשנים הקרובות, עם יעדים כמו ניו יורק, מדריד והמזרח הרחוק.

אך מרכיב חשוב לא פחות במודל הרווח של בלאק קיוב הוא לקוחות חוזרים - אוליגרכים וחברות רב לאומיות גדולות שראו כי טוב, ויש להם תיק נוסף שמשתלם להם לשלם עבורו, ולשלם לא מעט. לקוח חוזר כזה, שעובד עם בלאק קיוב כבר תקופה ארוכה הוא איל הספנות הטאיוואני, המיליארדר נובו סו. אם לשפוט לפי מה שהוא עצמו מספר לנו, נראה שהוא מרוצה מהטיפול של בלאק קיוב בענייניו.

"כשאני מוצא מסעדה טובה, אני לא רוצה שכולם ילכו אליה, כי אני רוצה שיישאר לי מקום", אומר סו, כשאני שואל אותו אם ימליץ על בלאק קיוב למקורביו. אבל את מידת שביעות הרצון שלו מעבודתה הוא לא מהסס להביע. "יש להם ניסיון בתחום הליטיגציה, וזה היה שווה את זה. מתיק לתיק הם נהיים חכמים יותר ויותר", הוא אומר על החברה שעדיין מנהלת עבורו תיק גדול גם בימים אלו. "אני חושב שיש לי כאן תיק טוב, ואתה עוד תשמע עליו יום אחד", הוא רומז.

סו מדבר על תביעת ענק על סך כמיליארד דולר, שאותה הגיש כבר בשנה שעברה כנגד בנק RBS, הבנק המלכותי של סקוטלנד, וכמה מעובדיו הבכירים. לפי חלק מטענותיו, הבנק הקים שני חשבונות פיקטיביים על שמו בין השנים 2007-2009, אשר מהם משך במרמה סכומי עתק, שבהם השתמש לצרכים שונים המשרתים אינטרסים שלו, כמו ביטחונות להלוואות מהפדרל ריזרב בארצות הברית. המשבר הכלכלי של 2008, וההסתבכות הכלכלית שאליה נקלע סו בעקבותיו, הפכו אותו למטרה נוחה לסחטנות, לטענתו. העובדה כי הוא תושב זר מבחינת מדינות המערב ומחזיק בחברתו (TMT) החזקה פרטית, רק הקלה על כך יותר.

במשך כחמש שנים עורך סו מחקר מעמיק בכוחות עצמו, ובשנים האחרונות גם בעזרת בלאק קיוב. הממצאים מביאים תגליות מרשימות מתוך הבנק שאותו הוא תובע. בין היתר, מסמכים פנימיים ועדויות של עובדים שהשיגה בלאק קיוב מתוך הבנק מראים, כי רישומים כוזבים של העברות כספים נעשו בחשבונו, בחריגות עצומות (כמו למשל 8.5 מיליארד דולר במקום 85 מיליון במקרה מסוים). טענותיו של סו לא מתמצות רק כנגד RBS - חלק מממצאי הפרויקט כבר מצביעים על מעורבות לכאורה של גופים פיננסיים, כמו מורגן סאקס וג'יי. פי מורגן, שהכסף עבר בתיווכם או ללקוחות מרכזיים שלהם.

עד לשנת 2008 החזיק סו בבעלות על צי סוחר גדול בן כמה עשרות ספינות וגלגל כמיליון דולר ביום. כיום, לאחר שעסקיו קרסו, חלק מהחברות שלו עברו הליכי פשיטת רגל רשמיים, והוא איבד את הספינות והתשתית שבנה בעמל רב. התביעות הרבות שהוא מגיש נועדו להחזיר לו את שמו הטוב, ולא פחות - את הכסף שנגזל ממנו במרמה, לדבריו.

"זה לקחת גווייה ולנסות להחיות אותה מחדש. הוא אחד האנשים הכי עשירים והכי משפיעים בעולם הספנות, שהתרסק לחלוטין", מספר לנו מקורב לסו, שמכיר גם את פעילותו מול בלאק קיוב. לדבריו, "הם לאט לאט נוברים ומוציאים אותו מהסיפור הזה. זה קרב אדיר".

בשלושה מימדים

במקביל לתיק נגד RBS, מנהלת בלאק קיוב גם את הסכסוך בין סו ו־TMT לבין חברת הספנות היוונית לקטמיה, שמתנהל כבר מאז 2013. במסגרת הסכסוך, תבעו חמש חברות מהקבוצה היוונית את סו ו־TMT על כ־47 מיליון דולר, בשל ערבות אישית לכאורה שמסר סו בעל־פה לבעלי הקבוצה, פוליס חאג'י־יואנו. בלאק קיוב מחלצת את סו מהתביעה בשני שלבים - בשלב ראשון כבר הוכיחה החברה, כי אחת מחמש התובעות חדלה להתקיים ממש אחרי הגשת התביעה, ולכן יש להסירה ממנה (הפחתה של כ־20%), ובשלב שני היא מבקשת לערער על עצם תקינות הסכם הערבות בין סו לבין חאג'י־יואנו. כפי שמסתמן, יש לה כנראה הוכחה ממקור ראשון לכך שההסכם, שנעשה בתיווך של ברוקר, כלל לא נחתם או אושר אישית על ידי סו ולכן גם לא מחייב אותו.

סו, כאמור, מלווה את תהליך העבודה של בלאק קיוב מקרוב, ומספק לה בעצמו כמויות גדולות של חומרים. אבל נראה שלפחות ברמת האופרציה המבצעית הוא נשאר קצת מחוץ לתמונה. "אני לא יודע כמה זמן הם השקיעו בזה", הוא אומר בנוגע לפעילות החברה שחילצה את המידע הנוגע לתביעה מול לקטמיה. "אני חושב שהרקע שלהם, הרשת המיוחדת של היהודים ברחבי העולם, סייעה להם", הוא מוסיף. קשה להכחיש שמה שסו מתאר בצבעים סטריאוטיפיים למדי בכל הנוגע לתעשיית הביטחון הישראלית ולקשרים בין יהודי העולם נשען על קורטוב של אמת, אבל קשה גם לקבוע אם זה המקרה בתביעות שלו. כך או אחרת, אין ספק שקשריה של בלאק קיוב עם גורמים במערכת (לשעבר ונוכחיים) איתנים. "אני חושב שהם עובדים בשניים או שלושה ממדים בכל תיק, אז כשלקוח מגיע עם זווית אחת, הם עשויים לבוא עם זוויות אחרות", הוא מסכם במה שנשמע כמו תמצות כל מהות העבודה בצוות מודיעין - גם מי שנמצא ממש בסוד העניינים ישגה להאמין שהוא יודע הכל.

הכתבה מופיעה בגיליון דצמבר 2016 של פורבס ישראל

לרכישת גיליון חייגו 077-4304645

לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק

מקבוצת
אודות   |   צור קשר   |   הזמנת מנוי   |   שירות לקוחות מנויים   |   תנאי שימוש   |   פרסום בפורבס
Website created by   Cyberserve
אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואינה מחזירה כתבי יד ותמונות  |  כל הזכויות שמורות לפורבס ישראל / FI Media