ח' בטבת ה'תשע"ט   |   16 בדצמבר 2018   |   יום ראשון
לייף סטייל רכב טכנולוגיה נדל בארץ עולם פיננסי
עשו מנוי
למגזין פורבס
ועכשיו – במבצע היכרות
מיוחד למנויים חדשים
הסוף למחלות? האתגרים המדעיים והעסקיים בתחום הטיפול הגני
12/12/2018 | יובל הירשהורן
עוד ארוכה הדרך? על מסלול המרוץ לרכב האוטונומי
11/12/2018 | דניאל שמיל
מאדום לכחול: אלו הסיבות לגל ניצחונות הימין בדרום אמריקה
09/12/2018 | סיקור ממוקד, אלון לוין ויובל בוסתן
  רכב  < ראשי

סיפור הפרברים: האם הורדת מחירי הדיור עוברת דרך הכביש?

כמה הייתם משלמים כדי להיפטר מהרכב שלכם? מתברר שהרבה מאוד, אם לוקחים בחשבון את הסכומים המופקעים שמשלמות משפחות שבוחרות לעזוב את הפרבר הנוח ואת הפקקים שאיתו - ולרכוש דירה בעיר הגדולה. וגם: מתי שמעתם בפעם האחרונה מומחה ערבי בתקשורת?
05/04/2016 | אביב לביא
דירה ברחוב שבו אני מתגורר הוצעה לא מזמן למכירה. 4 חדרים במצב לא מזהיר, בערך 100 מ"ר, בניין ישן ומוזנח למדי ברחוב שקט במרכז תל אביב. כמה כבר יכולה לעלות דירה כזו, שלפני שנכנסים לגור בה צריך להשקיע סכום נכבד בשיפוץ, ומעבר לסיבוב ממתין גם שיפוץ בלתי נמנע של הבניין? הערכתי שהבעלים יצליחו לקבל תמורתה בסביבות ה־3 מיליון שקל, אולי קצת יותר.

כשחלקתי הערכתי זו עם המתווך, הוא נחר בבוז. הוא כיוון הרבה יותר גבוה. וצדק. שבועות ספורים אחרי שהדירה יצאה לשוק, היא נמכרה בקרוב ל־4.5 מיליון שקל. וזה, כאמור, עוד לפני מיסים ושיפוץ. בעל הבית השתגע? לא, השוק השתגע.

אז איך באמת ניתן להסביר את העובדה שאנשים מוכנים לשלם סכומי עתק עבור נכס שאפילו לא מתקרב לסטנדרטים של האלפיון או המאיון, ושאין בו שום סממן של יוקרה? התשובה הקצרה היא המיקום. התשובה הארוכה תוביל אותנו אל הכישלון העמוק של ממשלות ישראל בשני תחומי מפתח - תחבורה ותכנון.

מחפשים הזדמנויות

מאות אלפי ישראלים נכנסים מדי יום לתל אביב לצורך עבודה, לימודים, סידורים ותרבות. עיר טובה, כתב פעם האדריכל והמתכנן הילל שוקן במאמר מופתי, מציעה הזדמנויות: הזדמנויות בתעסוקה, ברומנטיקה, בתרבות ותרבות הפנאי, אפילו בקולינריה. בישראל יש מעט מאוד ערים טובות, כי רבים מהערים והיישובים תוכננו לא כעסקת חבילה שאמורה להציע לתושבים את מכלול ההזדמנויות, אלא כפרברי שינה משמימים, שכדי לפגוש הזדמנויות צריך לצאת מהם לעבר העיר הגדולה. ברוב המקרים לעיר הזו קוראים תל אביב.

רק שהמעבר מהפרבר אל העיר הוא סיוט תחבורתי וכלכלי. המערכות להסעת המונים לא עומדות בעומס, וההתמכרות לרכב הפרטי מובילה לפקקי ענק. תושב ביישוב פרברי כזה סיפר לי לאחרונה בחיוך מר, שהבדיחה ביישוב היא שכל אדם צריך שתי מיטות: אחת בבית ואחת במכונית.

כל הפקקים מובילים אל המרכז | צילום: fotolia

אבל פקקים לא רק פוגעים באיכות החיים, מגדילים דרמטית את מספר תאונות הדרכים וגורמים לבזבוז זמן משווע. עלות החזקת רכב עומדת, על פי נתוני הלמ"ס, על 25־30 אלף שקל בשנה. ההוצאה על תחבורה שנייה בישראל רק להוצאות הדיור ושואבת כ־30% מההוצאה הממוצעת של משקי הבית. מה שנתוני הלמ"ס לא מספרים, זה על הקשר ההדוק בין שני סעיפי ההוצאה המובילים, ואיך הכשלים בשני התחומים משתרגים זה בזה ויוצרים סינרגיה קטלנית.

למשפחות ביישובים הפרבריים אין ברירה אלא להחזיק שתיים ולעיתים גם שלוש מכוניות. כשהן מואסות בפקקים ובהוצאות המופקעות, הן מתחילות לפזול לעבר מרכז המטרופולין, ומוכנות לשלם כמעט כל סכום כדי להיפרד מהחיים על ההגה. בני הזוג שרכשו את הדירה המדוברת, אגב, סיפרו לי שבכוונתם למכור את אחת המכוניות שלהם עם המעבר לעיר. האישה, שעובדת במרכז תל אביב, תוכל מעתה ללכת ברגל לעבודה. היא אמנם לקחה משכנתה ענקית, אבל נראתה כמי שהפרידה הצפויה מהפקקים והמרתם בהליכה רגלית הסירה מעל כתפיה משקולת כבדה.

הממשלה הנוכחית לא אחראית על כשלי העבר, אבל היא כן אחראית לכך שהפתרונות שהיא מציעה למצוקת הדיור לוקים בעיוורון, בחוסר הבנה של המציאות ורק יגרמו להעמקת המשבר התחבורתי ולעליית יוקר המחייה. במקום לעבות את הערים (הערים בישראל דלילות בהרבה מהמטרופולין המערבי הממוצע, וזה חלק מסוד חולשתן), מינהל התכנון וועדות הדיור המיוחדות למיניהן מקדמים במרץ תוכניות בנייה והקמת שכונות על גבעות חדשות ושטחים פתוחים. ומה על התחבורה? העבודה? החיבור לחיי המסחר, התרבות ושאר הצרכים הציבוריים? עיתון הארץ פרסם לאחרונה כי אביגדור יצחקי, יו"ר מטה הדיור הממשלתי, אמר לאחרונה בדיון בכנסת כי הוא מעדיף שיהיה לאנשים איפה לגור מאשר איך לנסוע. עם גישה מיושנת כזו, המיליונים ששילמו השכנים החדשים שלי על הדירה שלהם הם רק קדימון לעומת מה שעוד צפוי לנו.

קווים מקבילים

יש מחקרים שאת תוצאותיהם אפשר לצפות מראש, ובכל זאת הם חשובים. כזה הוא "מדד הייצוג", שהושק לאחרונה על ידי עמותת סיכוי ואתר העין השביעית, וחשף - בתום חודשיים של ניטור ואיסוף נתונים - את העובדה שהציבור הערבי מודר כמעט לחלוטין מהתקשורת העברית. בעוד שהערבים מהווים כ־20% מהאוכלוסייה, הם מהווים רק כ־2% מהמרואיינים ונתח נמוך עוד יותר מבין המומחים שמופיעים באולפנים השונים. אם כבר מראיינים ערבי, זה כמעט תמיד בעניינים הנוגעים למגזר. כמה פעמים הזדמן לכם לצפות בפסיכולוג ערבי מדבר על סוגיות של קשיים בגיל ההתבגרות? או כלכלן ערבי מפרשן את מחירי הדיור?

קל לייחס את ההתעלמות הזו לגזענות, והיא בוודאי מסבירה חלק מהפער, אבל רק חלק. החלק השני, אולי העיקרי, נובע מהעובדה שהתקשורת משקפת את פני החברה: והחברות היהודית והערבית מתנהלות כיום בשני קווים מקבילים שכמעט לא נפגשים. לא במקומות העבודה, לא בתרבות, לא בשפה, לא במערכת החינוך וגם לא על המסך. רוב המומחים שמוזמנים לאולפן יהיו יהודים, לא כי העורך מקבל פריחה מערבים, אלא כי בקובץ השמות והטלפונים של ההפקה יש רק שמות יהודים - מפני שאלה האנשים שהתחקירנים, המפיקים והעורכים מכירים.

כדי לפרוץ את המעגל הזה, כלי התקשורת לא יכולים להסתפק באמירה ש"זה המצב" ולהתנער - לרוב בצדק - מגזענות. הם צריכים לגלות אקטיביות. כדי לשנות מציאות מקולקלת שמתנהלת כבר שנים מתוך אינרציה, צריך לעצור, לחשוב, ולחשב מסלול מחדש. אם משרדי הממשלה שמו לעצמם כיעד את הגדלת מספר העובדים הערבים (שהם לא תמיד עומדים בו, אבל לפחות יש כיוון) - גם מערכות התקשורת יכולות לדרוש את זה מעצמן.

מקבוצת
אודות   |   צור קשר   |   הזמנת מנוי   |   שירות לקוחות מנויים   |   תנאי שימוש   |   פרסום בפורבס
Website created by   Cyberserve
אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואינה מחזירה כתבי יד ותמונות  |  כל הזכויות שמורות לפורבס ישראל / FI Media