כ"ב באלול ה'תשע"ט   |   22 בספטמבר 2019   |   יום ראשון
לייף סטייל רכב טכנולוגיה נדל בארץ עולם פיננסי
עשו מנוי
למגזין פורבס
ועכשיו – במבצע היכרות
מיוחד למנויים חדשים
נלחם בחזרה: הסופר שלא מוכן להכנע למעבר הקונים לאון-ליין
16/09/2019 | אנדריאה צ'אנג
לא הכל רע: אלו הטעויות הנפוצות בנוגע לבינה מלאכותית
19/09/2019 | ג'יליאן דונפרו
מחיר הדמוקרטיה: אלו הן העלויות הגבוהות של יום הבחירות
18/09/2019 | איתי זהוראי
  בארץ  < ראשי

"כשמדינה משכיבה חולים במסדרונות זה פשע"

מהמשבר במחלקות הפנימיות ועד היחסים עם קופות החולים, מפערי מרכז ופריפריה ועד הפערים המגדריים • פורבס כינס שישה מנהלי בתי חולים לרב שיח פתוח על הבעיות הבוערות של מערכת הבריאות • אלה האבחנות
08/05/2019 | יובל הירשהורן

קחו את המנהלים והמנהלות של בתי החולים הבולטים בישראל וכנסו אותם בחדר דיונים אחד לשיחה משותפת בעיצומו של משבר מתוקשר במחלקות הפנימיות ורגע לפני בחירות. מה שתקבלו, מרופאים כמו מרופאים, הוא ניתוח מעמיק ורב־ממדי של מערכת הבריאות הציבורית בישראל. זה מה שעשינו. בקומה ה־60 של מגדל עזריאלי שרונה, בחדר ישיבות של מתחם LABS TLV, כינסנו יחד שישה מנהלי בתי חולים לשיחת עומק על המערכת ואתגריה, על הדרכים לשפר את הרפואה הציבורית בישראל וגם עליהם כמנהלים. 

הנוכחים: פרופ' רוני גמזו, מנכ"ל המרכז הרפואי ת"א (איכילוב); פרופ' חיים ביטרמן, מנכ"ל בית החולים הציבורי אסותא אשדוד; ד"ר תמר אלרם, מנהלת בית החולים הדסה הר הצופים; ד"ר ענת אנגל, מנכ"לית המרכז הרפואי וולפסון; ד"ר מיכאל (מיקי) הלברטל, מנכ"ל המרכז הרפואי רמב"ם; ופרופ' ארנון אפק, משנה למנכ"ל המרכז הרפואי שיבא תל השומר והמנהל בפועל של בית החולים הכללי.

הכתבה מופיעה בגיליון הרופאים הטובים 2019 של פורבס ישראל

לרכישת גיליון הרופאים הטובים

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עיקבו אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם

ששת מנהלי בתי החולים בתמונה משותפת | צילום: יוסי אלוני

יחד השישה מביאים לשולחן ניסיון עשיר ומגוון במיוחד של ניהול במערכת - מנכ"לי משרד הבריאות לשעבר לצד מנהלים לשעבר ברפואת הקהילה; מנהלי מרכזי־העל הגדולים לצד מנהלי מוסדות בינוניים; נציגי אזור המרכז ונציגי הפריפריה; גברים ונשים; מנהלים ותיקים וחדשים.

"אנחנו מורעבים"

כמדי יום בחודשים האחרונים דיווחו קרייני החדשות בתחנות הרדיו והטלוויזיה על נתוני התפוסה במחלקות הפנימיות של בתי החולים השונים, כולם סביב או מעל 100%. בקרב היושבים בחדר אולי לא שררה הסכמה על המניעים שדחפו להתעוררות העניין התקשורתי הנרחב במשבר, או על עצם השימוש במינוחים כמו "משבר" או "קריסה", אבל סביב שאלה קצרה אחת הסכימו כולם: 

הכצעקתה?
אפק: "המשבר הגדול בפנימיות קיים", קובע מי שכיהן בעבר גם כמנכ"ל משרד הבריאות. "הוא קיים מכיוון שלאורך שנים רבות מדינת ישראל פגעה בפנימיות, אם בכך שתעריף יום על אשפוז בפנימית ירד ודחף את בתי החולים לפתוח מחלקות מתמחות על חשבון הפנימיות, או כי אף מתמחה כבר לא בא ואומר: 'אני רוצה להיות פנימאי במשרה מלאה'. במקרה הטוב אתה יכול לשכנע אותו להיות ראומטולוג ולהיות חלק מזמנו בפנימית. לכן אתה מוצא היום במחלקות מעט מאוד מומחים. אני חושב שהפנימאים צודקים בכך שהם הביעו את זה היום כזעקה, והמדינה צריכה לתת להם מענה.

"צריך להגדיל את העוגה - אם מדינת ישראל מוציאה 7.3% מהתמ"ג על בריאות - בעוד האירופאים, גם אם הם עם יותר קשישים, מוציאים כמעט 12%־11%, והממוצע ב־OECD הוא כ־9% - אז זה פחות מדי כסף. דוחפים את כולנו להילחם על אותה עוגה, אכולה ודלה, במקום להרחיב את העוגה".

הלברטל: "הפנימית היא מיקרו־קוסמוס של המערכת, וכל השחקנים במערכת מורעבים. זה לא שבמחלקות האחרות יש עודף מיטות. כמות המיטות לתושב במדינת ישראל הולכת ומצטמצמת ככל שהאוכלוסייה מתבגרת, וכל הדברים האלה מוכרים. איכות השירותים לאזרח היום היא נמוכה. ולכן המדינה צריכה להחליט שמגיע לאזרחים לקבל שירותים יותר טובים. כבר 18 שנה שההוצאה על בריאות מתוך התמ"ג לא השתנתה. בתי החולים צריכים תוספת משאבים רצינית, וקשה מאוד היום להחזיק בית חולים, במיוחד אם מסתכלים קדימה, על תחומים חדשים כמו תרופות ביולוגיות ועל טכנולוגיות מתקדמות - המערכת לא תוכל להחזיק את זה יותר".

 


פרופ' רוני גמזו | צילום: יוסי אלוני

ביטרמן: "כן - כצעקתה. חייבים לקרוא לילד בשמו: יש היום פשע שמתרחש. זה עוול חברתי, אתי, אסתטי. יש כאלה שקוראים לו אפילו עוול פלילי: שמדינה משכיבה חולים במסדרונות. נכון, זה סימפטום אחד ממגוון שלם של בעיות, אבל בואו לא נטאטא את זה מתחת לשטיח".

אלרם: "הבחירה להשתמש במילה כלשהי, כמו משבר או קריסה, היא עניין סובייקטיבי. בסופו של דבר בשביל אדם שמחכה בחדר מיון במשך יותר מחמש דקות זהו חדר מיון שקורס. נכון - יש צפיפות רבה, והצוותים עובדים הרבה יותר קשה מיום ליום, ואנחנו גם יודעים שזה משפיע על רמת השחיקה שלהם, אבל האם זה משפיע על הטיפול הרפואי? קשה לדעת".

אנגל: "אני גם לא אוהבת להשתמש במילים כמו קריסה, אבל העומסים משפיעים. אני מדברת כל הזמן עם הצוותים על מניעת שחיקה, על איך אפשר לחזק את החוסן הפנימי ולהחזיר את החמלה אל תוך הטיפול. אני חושבת שאנחנו נותנים טיפול מקצועי וטוב, והחיים של האנשים מוגנים, אבל כשמטופל מגיע, הוא רוצה גם יד מונחת על הכתף וטיפול יותר הוליסטי. אלה דברים שלא קורים מספיק".

פרופ' חיים ביטרמן | צילום: יוסי אלוני

מערכת מוכוונת קהילה

כפי שמציינים גם המנהלים עצמם, ההסברים הקלאסיים לעומס בבתי החולים הם הגידול באוכלוסייה ובילודה, התארכות תוחלת החיים וצמצום ההוצאה הממשלתית על שירותים לאזרח במשך למעלה מ־20 שנה. ובכל זאת, כל התופעות האלו מוכרות לא מאתמול.

איך יכול להיות שהמערכת לא התכוננה להשפעותיהן של תופעות ארוכות טווח וידועות מראש?
גמזו: "אם עכשיו כל השיח הוא על מיטות, אז זה נכון - זו בעיה שכולנו הכרנו אותה", אומר מי שכיהן כמנכ"ל משרד הבריאות בין השנים 2014־2010. "הצלחנו ליצור בשנים האחרונות מנה מסוימת של מיטות בתוך המערכת, אבל גם אם היינו מציגים יותר הישגים, אותו משבר ואותה תקשורת היו בולטים עכשיו, כי מערכות בריאות תמיד חסרות במשאבים. יחד עם זאת, לדעתי המשבר שאתה רואה כרגע הוא מתוזמן תקשורתית, או אולי משקף שינוי באישיות של מנהל איגוד כזה או אחר, ולאו דווקא שם את הזרקור על האתגר העיקרי של מערכת הבריאות. לדעתי, המיקוד צריך להיות איך למנוע התרסקות של רפואת הקהילה בעשור הקרוב".

איך?
גמזו: "צריך לכוון נכון את המתמחים להתמחויות שבהן אנחנו נרגיש חוסר בעשור הקרוב, ולכוון את הרופאים כך שירצו לעבוד בקופות החולים בקהילה. היום יש רופאים בכירים אחרי התמחות, שאומרים לי: 'למה לי לעבוד בקופת חולים?'. וזה משבר. שיעור הרופאים לאלף נפש יירד לכ־3.1, שזו ירידה יחסית של כ־10% מ־3.4 היום. לכן צריך להגדיל את רישוי הרופאים, להכווין נכון להתמחות בתחומים שנרגיש בהם חוסר בעשור הקרוב, לעשות רוטציות חובה בקהילה, ולתמרץ את קופות החולים לבנות מרכזים רפואיים בקהילה, דבר שהן הפסיקו לעשות בגלל מצוקות הכספים שלהן. רוב הקופות מוכרות נכסים ומפחדות להקים מרכזים. בתי החולים 'מתברכים' בעלייה בכמות הפניות למרפאות החוץ, וכל זה סימן לחולשה של הקהילה".

 

 

פרופ' ארנון אפק | צילום: יוסי אלוני

אלרם: "כשניהלתי בעבר בתפקידים בכירים בקהילה, הסיסמה שהובילה אותי היתה שכל מה שהקהילה יכולה לעשות, היא תעשה יותר טוב מבית החולים. התחושה כשאתה מסיים בית ספר לרפואה היא שמרכז עולם הרפואה הוא בית החולים, ובמובנים מסוימים הקהילה משרתת אותו או מזינה אותו במטופלים. התפיסה צריכה להיות הפוכה כבר מהיום הראשון ללימודי הרפואה: הרפואה מתבצעת בקהילה, ובית החולים שם כדי לעזור איפה שהקהילה לא יכולה להתמודד".

אם למות, אז במרכז

כמו כל דיון על חלוקת משאבים, גם הדיון על הגדלת עוגת התקציב לבריאות ועל רפורמות באופן החלוקה שלה מוביל בסופו של דבר אל הפער בין מרכז לפריפריה. הדו"ח השנתי בנושא אי־השוויון במערכת הבריאות וההתמודדות עימו, שפרסם לאחרונה משרד הבריאות, מצביע על פער של כשלוש שנים בתוחלת החיים בין השיאנית כפר סבא לערים, כמו בת ים ואשדוד. הרפואה היא כמובן לא האחראית הבלעדית לתופעה הזו, אבל אין ספק שיש לה מעמד מרכזי בטיפול בה.

אלרם: "נכון, הפערים האלה קיימים, אבל יש גם פער אחר - איך האוכלוסייה בכל מקום מגדירה מהי הבריאות שלה. אני רופאת נשים ואני עדיין עובדת כרופאת נשים. אחוז קטן מאוד מהמטופלות שלי במעלה אדומים מבצעות דיקור מי שפיר בהריון", היא מספרת ופונה לפרופ' גמזו בקצהו האחר של השולחן עם שאלה, שלכולם ברור שהתשובה עליה היא בקצרה - יותר. "רוני - איזה אחוז מהנשים בהריון בתל אביב מבצעות דיקור מי שפיר?".אפק: "מערכת הבריאות בישראל היא מכוונת קהילה ולא בית חולים. התקציבים מופנים לקופות החולים, והן מחליטות מה הן מבצעות בעצמן וכמה הן רוכשות מבתי החולים. לכן אם אנחנו מסתכלים על ההוצאה הלאומית לבריאות ומשווים את ההוצאה לבתי חולים ולקהילה, אנחנו רואים שההוצאה לבתי חולים נמצאת במגמת ירידה משנת 1994 עד היום, בעוד ההוצאה לקהילה הולכת ועולה".

ביטרמן: "ההיערכות לגידול באוכלוסייה ולחוסר המיטות לא יכולה להתמצות רק בחיזוק החשוב של הקהילה, אלא צריכה לעסוק גם בכל מה שבא אחרי אשפוז - בכל טיפולי ההמשך, במוסדות לשיקום, בשיקום בית ובפתרונות של טיפול בבית".

אנגל: "אני רוצה להציע ראייה קצת שונה, לא דיכוטומית, על הקשר בין בית החולים לקהילה. אני חושבת שאנחנו צריכים להסתכל על זה כמשהו הוליסטי, כי החולה מגיע מהקהילה אל בית החולים ויוצא שוב אל הקהילה. אני חושבת שצריך לבנות מודל אחר, יותר משלב, שלא יתמקד רק בבית החולים מול קופות החולים, אלא גם מול העירייה ומערכת החינוך".

ד"ר מיכאל (מיקי) הלברטל | צילום: יוסי אלוני

הלברטל: "לדברים הללו יש נגיעה הרבה יותר משמעותית דווקא לתחום הקהילה. בסופו של דבר הרופא הראשוני הוא גורם משמעותי שיש לו השפעה גדולה, אבל הנגישות של הרפואה הראשונית בפריפריה חסרה. בתחום הרפואה איכות היא, למעשה, נגזרת של היקף הפעילות שקיימת. לכן הפתרון הוא לא לפתוח שם עוד הרבה יחידות אזוטריות, משום שזה מצריך המון ידע, כוח אדם ומשאבים יקרים, והנצילות של המקומות האלה מאוד נמוכה. צריך לבדוק שלחולים, שאין להם נגישות ישירה לרפואה ראשונית ברמה גבוהה בפריפריה, תהיה אפשרות להגיע למרכזים האזוריים הגדולים יותר בקלות, למשל לדאוג לתחבורה ולמלונאות מסביב לבתי החולים הגדולים".

אלרם: "הפערים בין הפריפריה למרכז הם לא רק עניין של נגישות לשירותי הרפואה, אלא גם של הצרכים, וכשבאים לתקן ולחלק את העוגה מחדש, צריך לתקן יותר את הפריפריה, כי יש בה פער גם בצרכים עצמם".

בהארוורד לומדים פחות

הגדלת העוגה התקציבית, בניית בתי חולים חדשים וחיזוק רפואת הקהילה הם כולם יעדים חשובים. אבל אף אחד מהם לא יהיה רלוונטי, אם לא יהיו מספיק רופאים שיאיישו את כל המשרות הללו. פרופ' חיים ביטרמן, מי שמנהל כיום את בית החולים הציבורי באשדוד, היחיד שהוקם בישראל ב־40 השנים האחרונות, מחדד את הבעיה. "אני לא יודע איך יפתחו בית חולים בעוד שבע־שמונה שנים, אם לא יתכננו כוח אדם מעכשיו. האירוע של בית החולים באשדוד עבר איכשהו בשלום, אבל לא יוכלו להיות עוד שניים־שלושה אירועים כאלה. זה היה קניבליזם של אנשים מכל מיני בתי חולים, והמדינה לא תוכל לספוג עוד קניבליזם כזה".

לאחרונה עלה מחדש לכותרות העיכוב של הקמת הפקולטה החדשה לרפואה באוניברסיטת אריאל. מעבר לדיון הפוליטי סביב הסוגיה, מה עמדתכם בנוגע להרחבת התשתית האקדמית של הרפואה בישראל?
אפק: "אני עמדתי בראש הוועדה שביצעה בקרה ואישרה ברמה המקצועית את התוכנית ללימודי הרפואה באריאל, שתהיה תוכנית רפואה מצוינת. לדעתי, אין שום בעיה ללמד הרבה יותר סטודנטים לרפואה בישראל, כי אין בכלל בעיה של שדות קליניים; רק צריך להקצות את האמצעים".

שדות קליניים הם מדד שמחשב את מספר המיטות על כל סטודנט לרפואה במהלך השנים הקליניות של לימודיו, שבהן יש צורך בלימוד ליד מיטות החולים. לכאורה, הנתון אמור להיות מושפע מאותה מצוקה שבה עסקנו עד כה, המצביעה על מחסור אדיר במיטות אשפוז בישראל. אלא שלפי פרופ' אפק, את מספר השדות הקליניים ניתן להגדיל משמעותית במנותק מהדיון על תוספת מיטות.

ד"ר ענת אנגל וד"ר תמר אלרם | צילום: יוסי אלוני

אפק: "השאלה היא כמה שבועות מחלקה מלמדת. עמדת משרד הבריאות מדברת על 40 שבועות הוראה, וזה באמת דורש תוספת משאבים למחלקות שמלמדות. אבל באריאל, למשל, מעל 90% מההוראה תהיה במחלקות שמלמדות פחות מ־30 שבועות. אף אחד לא בדק כמה שבועות צריך באמת ללמד. בוגר הארוורד בארצות הברית לומד משמעותית פחות שבועות מאשר בישראל".

הלברטל: "אנחנו מחויבים לאיכות ההוראה, והאיכות תלויה בכמות הסטודנטים שיש על כל מלמד. בסופו של דבר רפואה זה מקצוע שולייתי, וצריכים ללוות את הלומדים תחת פיקוח. לכן לפחות בשנים הקליניות, שבהן צריך את השדות הקליניים, להחזיק יותר משמונה סטודנטים בקבוצה זה פשוט מוריד את איכות הלימוד. היום, כשרופא מלמד, הוא בעצם מחויב לסטודנטים, ואני מוריד אותו מהצוות שלי כדי לתת את היכולות האלה".
ביטרמן: "למדינת ישראל באמת לא חסרים שדות הוראה - חסרה לה הוראה כדרך חיים בחיי המחלקה. וכדי שזה יהפוך לדרך חיים, ולא לאירוע שוחק שבורחים ממנו, צריך אדם מיוחד שיעשה את זה. אם כל המחלקות ילמדו 40 שבועות, תיפתר הבעיה של הוראת הרפואה בישראל, ובסוף זה כסף קטן".

אלרם: "אני חושבת שצריך למצוא דרך לשתף יותר את קופות החולים בהוראה. לדוגמה, סטודנט שנמצא באף־אוזן־גרון, כף רגלו לא דורכת במרפאה, אולי במקרה בזו שבבית החולים, אבל בוודאי שלא מחוצה לו. ככה הוא לומד שכל המקצוע הזה מתמצה בביקור בוקר במחלקה ולפעמים בכניסה לחדר הניתוח. אלא ש־99% מרפואת האף־אוזן־גרון מתבצעת בקהילה".

גמזו: "אני חושב שאצל הסטודנטים זה עוד מוקדם. רוב השילוב של רפואת הקהילה צריך להיות אצל המתמחים - שילוב מנדטורי ולא וולונטרי. זה יפנה לך מאות תקנים בבתי החולים ויפתח לך אפשרות להכניס יותר מתמחים שממתינים היום בתור. המתמחה גם ילמד בקהילה, וגם הפריון שלו למול השכר שהוא יקבל יהיה אדיר.

"אחת הבעיות הקשות שלנו במערכת", מוסיף גמזו, "היא שההסתדרות הרפואית/המועצה המדעית לא מתכננת את פתיחת פנקסי ההתמחות. זה מהלך שלכאורה נמצא בסמכות של מנכ"ל משרד הבריאות, אבל זו התפתלות משפטית. ההסתדרות הרפואית, שחורטת על דגלה אחריות למראה המערכת ולא רק לשכר הרופאים, חייבת לשים את זה כאחת מהאג'נדות שלה. מדינת ישראל לא תנהל טוב את המשאב הרפואי, אם היא עצמה לא תשים את זה על השולחן בהסכם הרופאים הקרוב".

אפק: "אני מסכים לחלוטין שצריך לפתח התמחויות בקהילה. אבל אני גם מרשה לעצמי לא להסכים עם רוני (גמזו). משרד הבריאות לא מסוגל לממש את אחריותו לא רק בגלל ההסתדרות הרפואית, אלא בגלל משרד האוצר".

עם האצבע בסכר

כשמקשיבים לניתוחים הללו, קשה שלא לתהות מהי מידת האחריות שהאנשים רבי הניסיון מסביב לשולחן משייכים לעצמם ביצירת פתרונות למשברים השונים שעליהם הם דנים.

בביקור חטוף בבית חולים ישראלי אפשר לראות כיצד מחלקות מסוימות קורסות תחת העומס, בעוד מחלקות אחרות נראות פנויות ורגועות. בסמכות כל אחד מכם נתון הניהול של עוגת תקציב משלו. כיצד אתם מנהלים את המשבר הזה בתוך חלקת האלוהים שלכם?
הלברטל: "על מנהלי בתי החולים הממשלתיים יש הרבה מאוד השפעות שמורידות לנו את גמישות ההחלטה. אני חושב שיש בעייתיות בסיסית בכך שחלק מתוספת כוח האדם מגיעה למשל מכיוון של הסכמי שכר. היות שהמערכת לא זהה לכל רוחבה, וכל בית חולים מתמודד עם בעיות שונות, חשוב להשאיר מקום לצורך שהמנהל מזהה".

אפק: "האמצעים לא זהים בכל בתי החולים. אני חושב שהפנימית היא הבסיס שעליו נשען בית החולים, ולכן אנחנו בשיבא החלטנו להעמיד את התקנים בכל מחלקה פנימית על 15 רופאים. זה המקום היחידי בתוך בית החולים, שעבורו ריכזנו משאבים שלקחנו מכל המערכת. אבל אני לא חושב שכל בית חולים יכול להרשות את זה לעצמו".

אנגל: "אני מזהה אתגרים נוספים בתוך בית החולים מלבד העומסים, כמו למשל התמחות בגריאטריה, שהיא מאוד חסרה. האוכלוסייה הולכת ומזדקנת, אבל אנחנו נמצאים עדיין עשורים מאחור בדרך שבה אנחנו מקבלים את החולים ומטפלים בהם. יש לי שם גם תקנים שאין עליהם מתמודדים. בסוף חולה שמגיע לבית החולים צריך לקבל את הטיפול הרלוונטי. אולי יותר בטיפול הנמרץ ופחות בפנימית, ואלה באמת שינויים שצריכים להתחולל בתוך בית החולים ועדיין לא תמיד קורים".

כמה פעמים בשנה אתם נפגשים בפורום כזה או דומה? כולכם מנהלים בתוך אותה מערכת. יש ביניכם שיתוף פעולה שנועד לשפר אותה מעבר לבית החולים של כל אחד מכם?
הלברטל, שנכנס בחודשים האחרונים לתפקידו כמנכ"ל המרכז הרפואי רמב"ם אחרי כעשור בצוות הנהלת המוסד ולמעלה מ־30 שנות עבודה בו: "אנחנו חברים טובים אחד של השני ומדברים הרבה. כשעולה בעיה, אנחנו משתפים אותה בינינו ומעלים פתרונות, מתייעצים זה עם זה וכל אחד מביא את הניסיון שלו מתוך המערכת. אתמול ישבנו ביחד, והעליתי סוגיה שנתקלתי בה. התברר שכולנו מתמודדים איתה, ואז חשבנו איך אנחנו מוצאים פתרון משותף. אני חושב שבישראל איכות המנהלים היא ברמה גבוהה מאוד, עם ראייה מקצועית קודם כל לתוך בית החולים שלהם, אבל גם ראייה מערכתית. אנחנו הרבה פעמים מוותרים, כי אנחנו מבינים שיש מערכת. אני חושב שהיום לאור המצוקות, ראשי מערכת הבריאות הם הילדים ההולנדים שעומדים עם האצבע בקיר".

התפקיד הכי מדהים בעולם

ניהול רפואי הוא מקצוע שמתנהל סביבו ויכוח ישן לגבי סוג המומחיות הרלוונטי שצריך להיות לעוסקים בו - מומחיות בניהול או ברפואה - ולאחרונה נראה שהוויכוח הוכרע, כשמנהלים מקצועיים שאינם רופאים מתחילים לאייש משרות כאלו.

אלרם: "אני חושבת שלהיות מנהל ולהיות רופא זה לא שונה מאוד. מי שהוא רופא טוב, יש לו רגישות גבוהה, יכולת קבלת החלטות תחת תנאי לחץ, יכולת תקשורת טובה, ואלה אותן תכונות שהוא צריך כדי להיות מנהל טוב. בסוף השיח שלי אחד על אחד עם מטופלת שיושבת מולי בקופת חולים אינו שונה מלשבת ולדבר עם מנהל או מנהלת מחלקה".

אפק: "ניהול רפואי זה מקצוע", הוא טוען מנגד, "ואתה צריך להשקיע בו, ללמוד אותו, לעסוק בו ולהישאר רלוונטי. אחד הדברים שחשובים לנו היום הוא לגדל את הדור הבא של מתמחי־העל בניהול, וזה קשה מאוד ברפואה, כי האידיאל של רופא זה לטפל בחולה האחד ולתת לו את הטיפול הכי טוב".

הלברטל: "אני לא חושב שנאמרה המילה האחרונה בוויכוח הזה. לי אין ספק שלמנהל־רופא יש ערך מוסף גדול מאוד מאוד. מי שלא עמד ליד מיטת החולה וליווה אותו למותו, או לחלופין להחלמתו, או יילד אותה, או התמודד עם הכאב של עמיתים... אני חושב שזה ערך מוסף ענק".

אלרם: "אני חושבת שלהיות מנהלת בית חולים זה התפקיד הכי מדהים בעולם ואני מנחשת שגם אתם חושבים כך. זה תפקיד מדהים, כי השאלות שאנחנו מאותגרים בהן ביומיום הן שאלות שההיבטים שלהן הם כלכליים, אתיים, מוסריים ורפואיים - ורק אם אתה רופא, ולמדת והתחבטת בענייני חיים ומוות, אתה יכול באמת להיות זה שיכריע בהחלטות האלה".

המקצוע אולי מדהים, אבל מי שמאייש אותו הם עדיין בעיקר גברים. האם מערכת בריאות שמנוהלת באופן לא שווה מבחינה מגדרית גם מייצרת תפוקות שונות?

"כן. אנחנו מנהלות יותר טוב", אומרת ד"ר אלרם בחיוך.

"אני לא אגיד את זה, כי הכישורים שלנו לא קשורים למגדר, לדעתי", משיבה לה ד"ר אנגל, "אבל זה צריך להיות יותר מאוזן, וכן יש לזה השפעה על מה שקורה בסוף כלפי המטופלים והמטופלות. יש ראייה אחרת".

הלברטל: "כשאנחנו גמרנו לימודי רפואה, היו מתוך 75 סטודנטים 17־16 נשים. היום 60%־50% הן סטודנטיות לרפואה. אני חושב שההזדמנויות הן שוות".

אפק: "המערכת שלנו לא בנויה לטפח נשים כמו שהיא עושה לגברים. זו עדיין מערכת גברית, גם אם אין אפליה. כדי לייצר מערכת שתעודד נשים, אתה צריך לבנות אותה כך שלא רק תשפוט לפי כמות שעות העבודה, אלא לפי התוצאות".

איך מיישבים את הפער בין היכולת הטכנולוגית, המדעית וההייטקיסטית הגבוהה של הרפואה בישראל לבין המצוקות היומיומיות? בסוף שני ההיבטים מקבלים מימון מאותה קופה, אז האם המחקר ומרכזי המצוינות ייפגעו נוכח חוסר המשאבים בעבודה השוטפת?
אפק: "בסוף אלה שני פנים של אותו דבר. אלה המצוינות והעבודה הקשה של אותם צוותים שעושים גם וגם, וביעילות אדירה".

הלברטל: "צריך להבהיר שהיום המערכת היא לא מי שמעניקה לנו את המשאבים למחקר ופיתוח ולמצוינות. אנחנו מוצאים את המשאבים האלה בעצמנו. אני מתרוצץ בכל העולם כדי להשיג את המשאבים שיקיימו את הדבר הזה, וברור לחלוטין שאם אנחנו לא נשקיע בזה, לא נצליח להיות רלוונטים".

הכתבה מופיעה בגיליון הרופאים הטובים 2019 של פורבס ישראל

לרכישת גיליון הרופאים הטובים

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עיקבו אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם


רופאים הכי טובים 2019
מקבוצת
אודות   |   צור קשר   |   הזמנת מנוי   |   שירות לקוחות מנויים   |   תנאי שימוש   |   פרסום בפורבס
Website created by   Cyberserve
אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואינה מחזירה כתבי יד ותמונות  |  כל הזכויות שמורות לפורבס ישראל / FI Media