ט' בחשון ה'תשע"ט   |   18 באוקטובר 2018   |   יום חמישי
לייף סטייל רכב טכנולוגיה נדל בארץ עולם פיננסי
עשו מנוי
למגזין פורבס
ועכשיו – במבצע היכרות
מיוחד למנויים חדשים
קופה רושמת: איזו קופת חולים הכי טובה בישראל?
11/10/2018 | יובל הירשהורן
מה תרצו להזמין? כך החלו הרובוטים להיכנס לענף המסעדות
12/10/2018 | אנדרו ריג'י
מוריס קאהן: "אני רוצה להפוך את החיים לכאלה ששווה לחיות אותם"
15/10/2018 | רוני קרצנר
  בארץ  < ראשי

הכל או כלום: מה ששרת התרבות ושר התקשורת לא מבינים

נראה שעבור שר התקשורת ושרת התרבות הרייטינג הוא הפרמטר החשוב ביותר – אם אין רייטינג, אין טעם לשדר או ליצור • וגם: האם התייצבות הממשלה לצד ארגוני זכויות בעלי החיים היא תחילתה של מהפכה?
29/07/2018 | אביב לביא

בארגונים למען זכויות בעלי חיים לא האמינו שזה קורה להם. ותיקי הפעילים לא זוכרים מתי בפעם האחרונה הממשלה - בעידוד נלהב של העומד בראשה - יישרה איתם קו. הם רגילים שהממשלה רואה בהם קוץ בישבן ומטיסה את הצעות החוק שלהם לפח במהירות האור. לא הפעם: הצעת החוק של ח"כ מיקי זוהר, שלפיה המשלוחים החיים - אותן אוניות עמוסות בעגלים וטלאים שמפליגים בתנאי גיהנום - ייפסקו בהדרגה בתוך שלוש שנים, זכתה לרוב בוועדת השרים לחקיקה. מיד אחר כך פרסם ראש הממשלה נתניהו הודעת תמיכה, ומה שיותר חשוב - רעייתו הוציאה הודעה משלה, שבה היא מברכת על צמצום סבלם המיותר של בעלי החיים.

אחרית הימים? לא כל כך מהר. הרגע שבו ראש הממשלה ושריו התייצבו חזיתית מול האינטרסים של תאגידי הבשר עתירי הלוביסטים הוא רגע משמעותי, אבל שר החקלאות אורי אריאל מיהר להגיש ערר על ההחלטה (שבינתיים נדחה). בתוקף תפקידו, אריאל אמור להיות מופקד גם על חוק צער בעלי חיים, אבל מתחילת הקדנציה ברור בעליל שסבלם של בעלי החיים ממוקם בתחתית סדר העדיפויות שלו. כשכל המדינה הזדעזעה פעם אחר פעם מתמונות התעללות שצולמו בסתר במשחטות הגדולות בישראל, אריאל הגיב ברכות בלתי נסבלת כלפי תעשיית הבשר ובכיריה.

צילום: muhd asyraaf-unsplash

אם על בעלי החיים שר החקלאות לא מרחם, אולי כדאי שיברר עם תושבי אילת כמה הם נהנים מעננת הצחנה שמכה בהם בכל פעם שאונייה כזו, שבה כלואים אלפי בעלי חיים בצפיפות נוראית, נכנסת לנמל אחרי שבועות ארוכים בים. אולי זה ישכנע אותו שאת המנגינה הזו פשוט מוכרחים להפסיק.

לא מבינים

אם ח"כ מיקי זוהר ראוי לשבחים על הצעת החוק בעניין המשלוחים החיים, הפעלתנות שלו בכל הנוגע לתאגיד השידור הציבורי מייצרת רגעים שגורמים לי להתקפל במבוכה. זוהר, כמו כמה מחבריו לסיעה, בראשם שר התקשורת איוב קרא, מנצלים כל הזדמנות להשתלח בתאגיד ובראשיו. פה ושם הם צודקים, רוב הזמן הם טועים, אבל כשהם מתחילים לדבר על רייטינג, הם בעיקר מגוחכים.

לפי התזה העיקרית שהם מנסים לשווק, לא יכול להיות שאנחנו משקיעים 750 מיליון שקל בשנה בערוץ שעושה רייטינג של 2%. הטענה הזו מלמדת על אי הבנה בסיסית באשר למהות תפקידו של השידור הציבורי. לפי זוהר/קרא ושות', אם התאגיד היה רוכש את הזכויות על "האח הגדול", מציב אותו בפריים טיים וכובש את טבלאות הרייטינג, היה אפשר להגדיר אותו כהצלחה מסחררת. רגע, אבל את האשפה הטלוויזיונית הזו אנחנו לא מקבלים כבר בערוצים המסחריים?

רייטינג נמוך הוא בהחלט לא מטרה. אני לא מכיר מישהו שעוסק בטלוויזיה או בתחום יצירתי/אמנותי/תקשורתי כלשהו שלא מעוניין להגיע לקהלים כמה שיותר רחבים. השאלה באיזה מחיר. השאלה היא אם רייטינג הוא חזות הכל - ואז מפציצים את המסך בריאליטי או סוגות אחרות שפונות אל המכנה המשותף הרחב ביותר - או שהוא חלק ממכלול שיקולים רחב יותר, שכולל גם איכות, שליחות ציבורית וכו'. השילוב בין טלוויזיה איכותית לטלוויזיה פופולרית הוא אתגר אדיר. יש מעט תוכניות שמצליחות לעמוד בו. "ארץ נהדרת" היא דוגמה, ובכן, נהדרת, אבל כמה כמוה יש?

בכאן מנסים לחפש את נוסחת הקסם שמשלבת בין איכות לקומוניקטיביות. זה הולך לא רע בכלל, למשל, עם שעשועון הטריוויה האינטליגנטי "המרדף" או עם התוכנית המצוינת של תום אהרון, שעושה חיל בפלטפורמות הדיגיטליות. זה לוקח זמן ואין ביטוח נגד כשלונות בדרך. תפקידו של שידור ציבורי הוא גם לשדר מסמכים חברתיים כבדי ראש ומאתגרים שמלכתחילה יש סיכוי קלוש שיכו את טבלאות הרייטינג. לסרט דוקו כמו "שחורות", למשל (על האפליה נגד בני העדה האתיופית), אין סיכוי להיות משודר בערוץ מסחרי שחייב למקסם בכל רגע נתון את מספר הצופים כדי לגייס פרסומות ולהתפרנס. בדיוק בשביל זה יש שידורי ציבורי, שבו הרייטינג צריך להיות שיקול - אבל לא היחיד.

תשכחו מזה

אם רק הרייטינג היה עומד לנגד עיניהם של פרנסי ה־BBC, העולם לא היה מקבל מתנה נפלאה כמו סרטי הטבע של דיוויד אטנבורו (שבארץ, אגב, משודרים בכאן). תיעוד מעלליהם של סוסוני ים במעמקי האוקיינוס לא יכול להתחרות במספר הצופים שינהו אחרי יצירות מופת כמו "אביב או אייל", ולכן בדיוק בשביל זה יש תקשורת ציבורית. עצוב ששר התקשורת לא מבין את זה, ועוד יותר עצוב שהוא לא לבד: בחוק הקולנוע החדש שמקדמת שרת התרבות מירי רגב מובטחים מענקים מיוחדים לסרטים שימכרו כרטיסים רבים בקופות.

במקום לנצל את הקופה הציבורית כדי לתמוך בסרטים בעלי ערך שמתקשים להגיע לרווחיות, רגב מבקשת לרפד עוד יותר את אלה שממילא עשו קופה; ובקיצור, לעשות כבוד לרייטינג. המסר ליוצרים, שבלי תמיכה של הקרנות הציבוריות אין להם סיכוי לממן הפקה, הוא הרסני: הממשלה בעצם אומרת להם, שאם מה שבוער להם בבטן, אם הרעיון שאותו רצו לבטא ביצירתם לא צפוי להיות פופולרי ולסחוף המונים, עדיף שישכחו מזה. תפסיקו לחשוב כמו יוצרים קפוצי תחת, תתחילו לחשוב כמו סוחרים. כי הרי מה שווה הקולנוע אם אנחנו לא שולטים בו והופכים אותו לגירסה חיוורת של ערוץ 2?

הכותב הוא מגיש התוכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל

מקבוצת
אודות   |   צור קשר   |   הזמנת מנוי   |   שירות לקוחות מנויים   |   תנאי שימוש   |   פרסום בפורבס
Website created by   Cyberserve
אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואינה מחזירה כתבי יד ותמונות  |  כל הזכויות שמורות לפורבס ישראל / FI Media