ז' באב ה'תשע"ח   |   19 ביולי 2018   |   יום חמישי
לייף סטייל רכב טכנולוגיה נדל בארץ עולם פיננסי
עשו מנוי
למגזין פורבס
ועכשיו – במבצע היכרות
מיוחד למנויים חדשים
"למרות המוביליות האישית, היחס עדיין מוגדר על פי השייכות האתנית"
15/07/2018 | ניצן לונברג
"אני מזיזה את הספינה לכיוון הנכון"
12/07/2018 | יובל הירשהורן
דירוג 2018: הנשים העשירות ביותר בארה"ב שעשו את הונן בכוחות עצמן
16/07/2018 | לואיסה קרול וקרי דולן
  הנשים המשפיעות בישראל 2018  
  בארץ  < ראשי

"למרות המוביליות האישית, היחס עדיין מוגדר על פי השייכות האתנית"

במהלך היום היא מרצה, חוקרת ומנחה סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון • בערב היא חוזרת הביתה, לאום בטין – כפר בדואי ללא תשתיות • אבל ד"ר סארה אבו כף, הפסיכולוגית הקלינית הראשונה בחברה הבדואית, מאמינה ביכולתה לשנות את החברה שבה היא חיה
15/07/2018 | ניצן לונברג

השיחה עם ד"ר סארה אבו כף מתנהלת במשרד הממוזג שלה באוניברסיטת בן גוריון כמה ימים לאחר תחילתו של צום הרמדאן ובעיצומו של גל חום אביבי של חודש מאי. אך בעוד עמיתותיה היהודיות יתפזרו בסוף יום העבודה לבתיהן המוארים והממוזגים, אבו כף, הפסיכולוגית הקלינית הראשונה בחברה הבדואית, תחזור לביתה בכפר אום בטין, שבו אין תשתיות חשמל או מים זורמים. "בחורף אני מביאה איתי את הלפטופים לאוניברסיטה ומטעינה אותם", מתארת אבו כף, "כי אני יודעת שבבית לא יהיה לי איך".

לדירוג הנשים המלא של פורבס ישראל 2018

סיפורה של אבו כף (42) הוא סיפור הצלחה לכל הדעות. את שלושת תאריה קיבלה מאוניברסיטת בן גוריון ואת הפוסט-דוקטורט עשתה באוניברסיטת הרווארד היוקרתית. נושאי המחקר שהיא עוסקת בהם מתפרשים על תחומים רבים ומגוונים - סוגיות בבריאות הנפש בקרב קבוצות תרבותיות שונות, הסתגלות לחיים אקדמיים בקרב סטודנטים ערבים וערבים-בדואים והתמודדות של גברים ונשים שעוברים גירושים בעדה האתיופית. במקביל היא חוקרת בפרויקט משותף עם המרכז הבינתחומי בהרצליה סוגיות בבריאות הנפש בקרב בני הגיל השלישי.

מטעינה את הלפטופים באוניברסיטה. אבו כף | צילום: דני מכליס

"התחום שלי הוא פסיכולוגיה בין תרבותית ועיסוק ברב תרבותיות", היא מסבירה. "בכל פעם שיש לי סוכן טוב מתרבות מסוימת, אני מעזה להיכנס ולחקור סוגיות שונות ולצבור עוד ידע. הרב תרבותיות שאני מתעניינת בה היא לא סגורה ולא ספציפית לקבוצה אחת, והרבה פעמים ידע שנצבר לגבי אוכלוסייה מסוימת נבחן בהשוואה לקבוצה אחרת".

איך את מוצאת זמן להתעסק בכל כך הרבה דברים?
"החיים האקדמיים הם חיים עמוסים. עבור אקדמאי, המשאב הנדרש ביותר הוא זמן. ובאמת, כשיש רצון ומוטיבציה וחשק אמיתי לחקור דברים ולהכיר אותם, אז יש גם אינטנסיביות ועומס. אבל אני משתדלת לתעדף דברים. חשוב לי גם ליהנות מהתהליך ולהיות בתוכו כל כולי".

אבו כף היא אם לשישה ילדים. שתי הילדות הגדולות שלה הן כבר סטודנטיות בעצמן והילד הצעיר ביותר הוא בן שמונה וחצי. את התואר הראשון היא התחילה עם תינוקת, עוד לפני שמלאו לה 20.

את אומרת שהדבר הכי נדרש לאקדמאי זה זמן, ובמקביל יש לך המון מחויבויות משפחתיות. איך ניווטת ככה בין המחויבויות האקדמיות למשפחתיות?
"הילדים שלי מאוד שותפים לתהליכים שאני עוברת. אני מרגישה יותר ויותר את הצורך לשתף אותם במה שאני עוברת ובהתמודדויות שלי, עד גבול מסוים כמובן. היום זו כבר התמודדות עם שישה ילדים יחסית בוגרים, וזה כבר לא הטיפול הצמוד והיומיומי. הם עוזרים יותר, הם בגילאים שהצרכים שלהם הם לא טיפול פיזי. אבל לאורך כל התהליך שבו רכשתי השכלה, זה לא היה ככה. אני התחלתי שנה א' בתואר הראשון עם ילדה בת חודשיים. בשנה ב' כבר היתה לי עוד ילדה, אז באמת ההורות היא דבר מאוד נוכח בחיים שלי, ואני בהחלט יכולה להגיד שזו אחת החוויות שעיצבו אותי והוסיפו לי. מאז שהתחלתי באקדמיה, ידעתי שאני לא יכולה להיות כל כולי במאה אחוז בקריירה האקדמית, יש לי עוד דברים ועוד מטרות שאני רוצה לקדם, דברים חשובים לא פחות. וזו תפיסה מאוזנת, שליוותה אותי מהרגע הראשון ועזרה לי לשמור על דברים בפרופורציה", היא אומרת.

"אני חושבת שההתמודדות לא קלה, אבל אני מרגישה שהיא משהו שנשים יכולות לעשות. אפשר להוריד הרבה דברים בצדדים, לבחור רק את העיקר ולהתמקד בו. מובן שחלק מההצלחה קשור לתמיכה שהיתה לי מצד בעלי. כיף לי לשוחח איתו, הוא המנטור שלי גם מבחינה רגשית וגם מבחינה מקצועית. אני יכולה לפנות אליו עם כל דבר, והוא יעזור לי להוציא את העז מהחדר. גם אמא שלי וחמותי, שהן דמויות מאוד נוכחות בחיים שלי, עזרו לי מאוד".

מה ההישג שאת הכי גאה בו?
"אני גאה מאוד בפוסט־דוקטורט שעשיתי בהרווארד, כי יכולתי להתפשר וללכת למקומות אחרים, קלים יותר. אני, בעלי וששת ילדינו נסענו כולנו לחוויה של הפוסט. זה רק ממחיש שאפשר להגיע גם למקומות הכי תחרותיים והכי יוקרתיים שיש. היום, כשאני מסתכלת על הילדים שלי, אני רואה איך העובדה שהם נחשפו לאנשים ממקומות שונים עיצבה את החשיבה הרב תרבותית שלהם, היכולת השפתית שלהם, החלומות שלהם".

את מגדירה את עצמך כפמיניסטית? מזדהה עם הכותרת הזו?
"לא. אני מרגישה שאני רגישה לחוסר שוויון שהוא לא רק על בסיס מגדרי. אני רגישה לחוסר שוויון שהוא על בסיס אתני, על בסיס צבע, גיל, השכלה. ההתייחסות שלי רחבה יותר מאשר תפיסה פמיניסטית שמתייחסת רק להבדלים בין גברים לנשים".

ובכל זאת את הפסיכולוגית הקלינית הראשונה בחברה הבדואית. את מרגישה שהצלחת לסלול את הדרך לנשים בדואיות אחרות?
"אני משתייכת לקבוצה הראשונה בחברה הבדואית שרכשה השכלה גבוהה. אני בחרתי ללמוד פסיכולוגיה קלינית. וכן, התפקיד שלי ושל עמיתות נוספות שלי הוא משמעותי מאוד - לאשר שהשכלה גבוהה היא נתיב מומלץ, טוב, מתגמל וחשוב. פסיכולוגיה קלינית היא מקצוע תובעני עם תהליך הכשרה ארוך, ולצערי, אין לנו עדיין מספרים יפים במסלול הזה. אבל אני חושבת שבשנים האחרונות יש כמעט מהפך בנושא של ההשכלה הגבוהה בחברה הערבית־בדואית - היא הפכה לאחת מדרכי המילוט מתנאי המחייה ומהעוני. לכן אני חושבת שיש לי ולנשים הראשונות שהיו באקדמיה תפקיד בסלילת הנתיב הזה".

בין העולמות

הסיפור של ד"ר אבו כף נשמע מאוד אופטימי - רשת תמיכה משפחתית, חתירה ממוקדת אל המטרה, השתלבות קלה בעולם האקדמי. המציאות, כמובן, מורכבת הרבה יותר וכוללת לא מעט אתגרים וקשיים. אחד מהם הוא המציאות הקיומית בכפר אום בטין שבו היא מתגוררת.

הכפר ממוקם כ־10 קילומטרים צפונית לבאר שבע. על פי מרשם האוכלוסין, אוכלוסייתו מנתה בסוף 2016 3,274 תושבים. המציאות בכפר אינה ייחודית לאום בטין ומאפיינת רבים מהיישובים הבדואיים בצפון הנגב. הסיבה לכך נעוצה במכשולים בירוקרטיים - חלק מהאזרחים הבדואים מנהלים תביעות בעלות כנגד המדינה על שטחים גדולים, והסדרת הבנייה והתשתיות מוגבלת בהכרה בתביעות אלו. מנגד, מדינת ישראל הזניחה במשך שנים את האוכלוסייה הבדואית, והתוצאות ניכרות בשטח.

"אמנם מ־2005 אום בטין הוא כפר מוכר, אבל גם לפני וגם אחרי ההכרה, עד היום, זה כפר שאין בו תשתיות", היא מסבירה. "אין בו תחבורה ציבורית, אין בו חשמל, אין בו תשתיות של ביוב. גם התשתיות הקיימות של מים זורמים הן כאלו שהותקנו אחרי פסק דין של בג"צ והן מאוד מוגבלות ודורשות מאנשים לסדר לעצמם מים זורמים וצינורות מהנקודה המרכזית בכפר. כל משפחה או קבוצה צריכה לדאוג לעצמה לגישה למים. לחיות בתנאים כאלו, כשמשאב הזמן הוא כל כך חשוב, הופך כל עבודת כביסה או עבודת בית אחרת לבעייתית יותר. עכשיו ברמדאן אני עובדת עם אנרגיה סולארית, ואם היא נגמרת, פשוט אין חשמל ויש חושך.

"זו התמודדות עם הדברים היומיומיים והשגרתיים ביותר. אי אפשר לרכוש מדיח כלים, אי אפשר לרכוש שואב אבק, כל כלי או מכשיר חשמלי שצורך הרבה חשמל - אי אפשר להשתמש בו. אין לנו קירור בבית. פעמים רבות אני מגיעה לאוניברסיטה ואני בחדר ממוזג. ובצום הזה עוד יותר. בבית שלי יש רק מאוורר. אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות מזגן, כי אין לי מספיק חשמל להפעיל אותו. הפער בין איפה שאני עובדת לאיפה שאני חיה הוא קושי אחד גדול. זה קושי פיזי וקיומי וגם הרבה פעמים קושי שהופך לדילמה, כי אני בכל זאת מרגישה מאוד מחוברת ושייכת לאוניברסיטה, אבל אלו סוגיות של חוסר שוויון והזנחה, חוסר טיפוח, שנוכחות בחוויה היומיומית שלי כאישה בכפר ערבי בדואי בדרום", אומרת אבו כף.

"אני יכולה להגיד, שלאט לאט אני משתדלת לסגור את הפערים האלו כמיטב יכולתי. אני יכולה לקנות עוד חשמל כי מתאפשר לי, במיוחד בהשוואה לאוכלוסייה סביבי. אני יכולה לרכוש עוד פאנלים סולאריים, עוד גנרטור לגיבוי. אבל זו השקעה והתמודדות אישית, וכל משפחה היא לעצמה. זה לא קל".

יש בך כעס על המצב הזה?
"כן. חוסר השוויון הבולט וחוסר הטיפוח והעובדה שהדברים לא זזים - כל אלה מעוררים אצלי גם כאב וגם כעס. זו תחושה של לגור במקום, שלמרות כל מה שאתה משקיע במוביליות האישית שלך, ברמה האינדיבידואלית, ברמה האישית, עדיין היחס אליך והקצאת המשאבים והקיפוח שאתה מקבל מוגדרים על פי השייכות האתנית שלך".

אז למה אתם לא עוזבים ליישוב נוח יותר?
"אני חושבת שהשאלה הנכונה איננה למה אני לא עוזבת, אלא למה הכפר לא מקבל את התשתיות והשירותים שמגיעים לו ככפר מוכר. ברמה האישית, זו החלטה שלי ושל בעלי. המבנה של החברה הערבית-בדואית הוא קולקטיבי. ידענו שהקשרים החברתיים בסביבתנו חשובים לנו. ידענו שלקום וללכת - יש לזה מחיר. רצינו לעזור לכפר ולא לשאת במחיר של להיעקר או לא להיות חלק מהקהילה שלנו. פעם אחרי פעם קיבלנו החלטות שהמשמעות שלהן היא לחזק את הכפר והקהילה ולא לקחת את עצמנו ואת ילדינו ולשלוח אותם לבתי ספר מחוץ לכפר, למשל. החלטנו להביא את המשאבים שאנחנו יכולים לגייס לכל הילדים בכפר, לא רק לילדים שלנו. שנינו חושבים שהמטרה של אנשים שיוצאים להשכלה גבוהה וחוזרים עם ידע ומודעות זה לעזור לקהילה ולסביבה ולא לקום וללכת ליישוב סמוך, גם אם יש לו כל התשתיות והאמצעים, והוא יותר נוח".

את נתקלת בגזענות?
"אני חושבת שבאופן כללי, ודווקא לא ברמה של מדינת ישראל, אלא כשאני נוסעת לכנסים למשל, זה שאני עם חיג'אב מרתיע אנשים בגלל הפחד מהאיסלאם. אם לפני עשר שנים הייתי פונה לאנשים ופשוט משוחחת, היום אנשים רואים חיג'אב ויש לזה השלכות, רואים שבהתמודדות הראשונית שלהם יש רתיעה. דווקא בישראל, אם מדברים על קבוצות ואנשים שאני בקשרים מתמשכים איתם, אני יכולה להגיד שאנשים מעריכים מאוד את המפגש איתי, כאילו האישיות שלי והמקצועיות שלי חודרות אליהם ומשפיעות, והם פחות מסתכלים על השייכות שלי. למדתי להסתכל על השונות שלי לא כמשהו שפוגע בי או מפריע לי, אלא יותר כיתרון וייחודיות, שאני יכולה להיעזר בה כדי להביא גם גוף ידע, גם הסתכלות ייחודית, גם ידע תרבותי".

אי אפשר לבד

מאז שחזרה מהפוסט־דוקטורט, ד"ר אבו כף לא עוסקת בטיפול באופן ישיר, אבל, לדבריה, כל הסוגיות שבהן היא עוסקת נועדו לשם התאמת שירותים קליניים לאוכלוסיות וקבוצות תרבותיות שונות בחברה הישראלית.

"שני היעדים שחשוב לי להתקדם בהם ולקדם אותם הם ברמה של פסיכולוגיה קלינית ופסיכיאטריה רגישת תרבות. אלו עדיין תחומים שנמצאים בחיתוליהם בישראל. היעד הראשון הוא הנגשת שירותים נפשיים ושירותי בריאות הנפש לקבוצות תרבותיות שונות, שיש להן צרכים ייחודיים. לתת כלים לאנשי מקצוע להיות מותאמים ולהיות עם ידע וכישורים ורגישות תרבותית.

"ההחלטה שלי לבנות גוף ידע שבנוי סביב סוגיות נפשיות נבע מזה שהתעסקתי בפרקטיקה כשעשיתי את ההתמחות, ואני, לבד, לא יכולה לסגור את הפערים האלו בקהילה שלי, למשל. פסיכולוג אחד לא יכול לעשות את זה. כמו כן, ראיתי שהרבה פעמים אין מספיק ידע סביב סוגיות קליניות באוכלוסייה שלי. הרבה פעמים מנסים להעתיק ולהדביק טיפולים שלא מתאימים מאוכלוסיות אחרות. הרגשתי שהתרומה שלי תהיה הכי גדולה ומשמעותית, אם אני אוסיף ידע לכל הפסיכולוגים הצעירים ואעורר מודעות לתרבות ולשירותים מותאמים תרבותית.

"היעד השני הוא להתאים את הידע שלי לאפיק מעשי. כל מחקר שאני עושה, אני מכוונת לכך שיהיו לו השלכות מעשיות. אני רוצה להרחיב את התרומה שלי לא רק לאנשי מקצוע, אלא גם לקהילה עצמה".

מאמציה של ד"ר אבו כף להשפיע ברמה המעשית לא מצטמצמים רק לתחום עיסוקה. היא ממובילות מיזם סיראג', בית תוכנה בבאר שבע למהנדסים מהחברה הערבית-הבדואית.

את סיראג' (מנורה בערבית) הקים ב־2017 היזם ואיש העסקים ד"ר גיורא ירון, שאליו חברו ראש החוג למדעי המחשב לשעבר באוניברסיטת בן גוריון פרופ' ג'יהאד אל־סאנע, איש העסקים חאדר אל־שייך וסמדר נהב, לשעבר מנכ"לית ארגון צופן. מדובר במיזם ללא מטרות רווח, שמטרתו להציג מודל מצליח של חברת תוכנה, שימשוך ערבים־בדואים נוספים אל עולם ההייטק.

"אני רחוקה מההייטק", מודה אבו כף, שמכהנת כחברת דירקטוריון, ומסבירה מדוע בכל זאת היא רואה בסיראג' מיזם חשוב. "כל אחד מחמשת העובדים שיש לנו כיום עבד או רצה לעבוד בחברה ישראלית רגילה, כאחד מתוך צוות גדול שהוא לא בדואי. הם לא היו מכירים זה את זה. בצורה כזו, כשאנשים בודדים נכנסים לעולם הזה, לא נוצר אפקט משמעותי של כניסת ערבים־בדואים לתחום ההייטק, שהוא המקצוע הכי נחשק בחברה.

מאוד קסם לי בשלבים הראשונים של החשיבה על המיזם להתקדם לכיוון של חברה עסקית־חברתית ועמותה שמלווה אותה. זה הרצון שלי, שנקבץ את האנשים הכי טובים בהייטק שיצאו מהחברה הבדואית, שהם בעצמם ירגישו כמו קהילה. שתהיה להם תחושת שייכות ותחושת שליחות וייעוד לשווק, להסביר ולהנגיש את המקצוע לחברה הבדואית. זה לא יכול לקרות כשההצלחות הן הצלחות בודדות - במקרה כזה מי שמצליח אין לו בולטות, הוא הולך לאיבוד בתוך המשק הכללי".

כשאת מסתכלת קדימה, אל הדור הבא, מה היית ממליצה לנשים בדואיות ולצעירים ערבים־בדואים בכלל?
"אני רוצה להגיד לנשים צעירות בכלל ולנשים ערביות-בדואיות בפרט - תכוונו גבוה, תעבדו קשה, זה ישתלם לכן ויתגמל אתכן. אל תלכו לבחירות הקלות, הן הופכות את החיים ליותר קשים. אבל אני גם אשמח לראות את הגברים הערבים־הבדואים בתפקידים אקטיביים. הייתי רוצה שהצעירים שלנו יבחרו בהשכלה גבוהה וינצלו את הפוטנציאל שבהם. כי בסוף אני רוצה חברה מאוזנת - גם נשים חזקות ומשפיעות, אבל גם בני זוג, שיתפתחו וירגישו סיפוק. רק ככה החברה שלנו יכולה להביא את הילדים שלה למקום טוב יותר".

הכתבה מופיעה בגיליון יוני 2018 של פורבס ישראל

לרכישת גיליון חייגו 077-4304645

לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק


מקבוצת
אודות   |   צור קשר   |   הזמנת מנוי   |   שירות לקוחות מנויים   |   תנאי שימוש   |   פרסום בפורבס
Website created by   Cyberserve
אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואינה מחזירה כתבי יד ותמונות  |  כל הזכויות שמורות לפורבס ישראל / FI Media