ט' באייר ה'תשע"ח   |   24 באפריל 2018   |   יום שלישי
לייף סטייל רכב טכנולוגיה נדל בארץ עולם פיננסי
עשו מנוי
למגזין פורבס
ועכשיו – במבצע היכרות
מיוחד למנויים חדשים
מתעוררות לחיים: המדינות עם הצמיחה המהירה ביותר באירופה
17/04/2018 | פרנק הולמס
הכירו את הסטארט-אפ שיעזור לכם להרכיב מלתחה מותאמת אישית
18/04/2018 | קיטי נואלס
Water-Gen הישראלית חתמה על הסכם שת"פ עם ה-EPA האמריקאי
19/04/2018 | ג'ף קארט
  בארץ  < ראשי

מצרים זה כאן: הגזירות והמסים ממשיכים להשאיר אותנו עבדים

כשנסב אל שולחן הסדר לדבר בגזירות פרעה וביציאת מצרים, אל לנו לשכוח את היותנו עבדים לגזירות קשות מנשוא שמוטלות עלינו מטעם מדינת ישראל
30/03/2018 | הדר חורש, סופהשבוע

הערב נשב ליד שולחן הסדר ונזכור שעבדים היינו ונספר בחירותנו. אבל גם בימות השנה האחרים נושא עמו כמעט כל אחד מאיתנו את התחושה הישנה ההיא, שאנחנו עדיין עבדים העומסים על שכמם נטל גזירות שאי אפשר בלעדיו, בגלל שככה זה ואין דרך אחרת.

המונח "גזירות" מתקשר לרוב עם מסים והיטלים שממציאים פקידי האוצר כל אימת שהם נדרשים לאזן תקציב חדש. לרוב לא מדובר במסים חדשים אלא בהכבדת מסים קיימים או בביטול פטורים השמורים לרוב לבני מזל. בתקציב האחרון שאושר הכריז שר האוצר שלא יוטלו גזירות. במונחים של שרי אוצר היה כחלון קרוב מאד לאמת, שכן מספר הגזירות בתקציב היה נמוך יחסית וחלקן חל על נתח אוכלוסייה מצומצם ממילא, למשל הכבדת נטל המס על זוכים בשעשועוני טלוויזיה ומפעלי הימורים שמארגנת המדינה.

אין דרך אחרת. עד היום הנטל על כתפינו | צילום: shutterstock

אולם מי שפלטו אנחת רווחה לנוכח "היעדר הגזירות" בתקציב, ימשיכו לשאת את נטל הגזירות הישנות המוטלות על גבם. וכדרכן של גזירות, רבות מהן מוטלות ללא סיבה הגיונית. הנה רשימה חלקית:

גזירת מיסוי הרכב: ישראל מחזיקה בשיא העולמי במיסוי על רכב פרטי. המסים הכבדים, המכפילים את מחירי המכוניות בהשוואה למקובל בעולם המפותח, נועדו להגביל את רכישתן, אולם המדינה ניוונה גם את התחליף העממי לרכב הפרטי - התחבורה הציבורית. במהלך הכפול הזה, המכונית היא מצרך מותרות, אבל מצרך חיוני, גם עבור אנשים המתקשים מאד לממן רכישת רכב משנתון סביר. המדינה עצמה הכירה בעובדה שהמכונית אינה מוצר מותרות, כאשר אפשרה גם לבעלי מכונית פרטית לקבל קצבת אבטחת הכנסה. אם המיסוי המטורף נועד להקטין את העומס בכבישים, המטרה הוחמצה לחלוטין - הנתונים מצביעים על כך שישראל היא השיאנית העולמית בפקקי תנועה.

כמו בכל עיוות כלכלי, המחירים המופרזים של המכוניות יצרו תעשיות משגשגות סביבן, ונדמה שכמעט כולם, פרט לאזרחים הרגילים, מרוויחים מהעסק. המרוויח הגדול הוא האוצר, הגובה כמעט 13 מיליארד שקל בשנה מהנהגים הישראלים. הגבייה העצומה גורמת לשר האוצר להתפאר בהצלחה המסחררת בהכנסות המדינה ממסים, המאפשרות לו להחזיר פירורים מהכסף הגדול באמצעות הקלות מיסוי והטבות חסרות משמעות בהשוואה למיסוי הרכב.

מרוויחים משניים יותר הם הבנקים וחברות המימון הרבות, אשר מתפרנסים מאשראי שכלל לא נדרש במשק נורמלי לרוכשי מכוניות, וכן יבואני הרכב, המרוויחים הון ממכירת חלפים במחירים מופקעים לבעלי מכוניות הנאלצים להחזיק אותן הרבה מעבר לזמן הסביר למוכרן, ועוד רבים אחרים.

גם פקידי האוצר מודים היום שהמיסוי על הרכב הוא שערורייה הפוגעת באזרחים במשק כולו ובניסיון לנרמל את החיים במדינה, אבל למשרד האוצר לא הגיע עדיין שר המסוגל להתמודד עם ההתמכרות הקשה לכסף הקל הזורם לקופה מרוכשי המכוניות.

גזירת הבלו על הפחם: בשנה הבאה נשלם יותר על חשבון החשמל. הסיבה: המדינה החליטה להעלות את המס על הפחם, המשמש להפקה של כשליש מהחשמל שצורכים תושבי המדינה, ביותר מ־,100% מ־46 שקל לטונה ל־102 שקל לטונה. המשמעות - כל משפחה תשלם מאות שקלים נוספים בשנה הבאה. מדוע צריכה מדינה שגובה מסים יותר מהמתוכנן להכביד את נטל המסים על צרכני החשמל? מדובר בהיגיון ירוק: הפחם הוא דלק מזהם מאוד. אנשי המסים אוהבים להטיל מס כבד על דלק מזהם בנימוק שהמס הגבוה מעודד את האזרחים להקטין את הצריכה של דלק מזהם, ובכך משתפרת איכות האוויר. הבעיה היא שאיש מצרכני החשמל אינו יכול להחליט על צמצום צריכת הפחם. ההחלטה נתונה בידי חברת החשמל, האדישה למחיר הדלק שהיא משתמשת בו, שכן כל עלייה בהוצאות שלה ממומנת על ידי העלאת מחיר החשמל. הממשלה היא היחידה שיכולה להורות לחברת החשמל להפסיק את צריכת הפחם, אבל בשיטת המס הירוק, הממשלה מקבלת תמריץ להמשך השימוש בפחם, שכן הכנסותיה ממסים עולות ככל שחברת החשמל תגביר את השימוש בדלק מזהם. מבולבלים? תשלמו.

גזירת הכשרות. המונופול על חותמת הכשרות שהמדינה העניקה לעצמה אינו חלק מתורת ישראל, אין לו קשר עם הדת היהודית, בוודאי לא עם המסורת או המוסר היהודי. החוק מקנה לרבנות הראשית, ולה בלבד, להעניק חותמת "כשר" על מוצר או עסק למכירת מזון, אף שחלק גדול משומרי הכשרות כלל אינם סומכים על חותמת הכשרות של הרבנות. קרוב למחצית הציבור כלל אינם מתעניינים בחותמת הכשרות, כיוון שאינם שומרי מסורת או שהם מאמינים בדת אחרת. מונופול הכשרות לא היה אמור להטריד את מנוחת הציבור, אולם מתברר שהמחירים הגבוהים שנאלצים יבואנים ויצרני מזון לשלם למונופול הם מהגורמים העיקריים להפרשים הגבוהים בין מחירי המזון בישראל ובחו"ל. אין כל סיבה, דתית או אחרת, שהחותמת "כשר" תשתייך על פי חוק לרבנים מטעם המדינה. היהדות שרדה אלפי שנים עם כשרות שכל מאמין בחר לעצמו.

גזירת "צבא העם". ספק אם יש קצין בצה"ל היודע כמה עולה לצבא להיות "צבא העם" המנסה ליישם את חובת הגיוס של כל הצעירים שהגיעו לגיל המחייב. מדובר בהוצאות מיותרות ובהשקעה מפוקפקת הפוגעת ביכולתו של הצבא לנצל באופן מיטבי את אנשיו. הכל יודעים שצה"ל רחוק מלהיות צבא העם. יותר ממחצית בני ה־18 אינם מתגייסים לצבא כלל, מסיבות שונות, ומתגייסים רבים שאינם מתאימים לשירות קרבי ולא נמצא להם תפקיד מנהלתי בעל ערך מועסקים בתפקידים פיקטיביים כמו תחזוקת אתר אינטרנט שאין לו גולשים, מש"י תרבות ביחידות שאין להם כלל תקן לתפקיד ועוד. לבעיית הגיוס של אלפי צעירים בלתי נחוצים נוסף בשנים האחרונות המאבק חסר הטעם לגיוס חרדים.

בצה"ל יודעים היטב שחרדים מעולם לא התגייסו וגם לא יתגייסו לצבא, למעט צעירים שינטשו את המסורת החרדית ויחליטו להתפקר. מסלול הגיוס שנתפר בניסיון להקל על חרדים להתגייס לצבא, נוצל היטב על מי שאינם חרדים אבל שמחים על ההזדמנות להתגייס לצה"ל בתנאים נוחים תמורת שכר שחיילים של ממש אינם זוכים לקבל.

גזירת הגיוס הכללי, שאפשרה לצה"ל לנצח במלחמות העבר, שוב אינה תורמת דבר. זהו בדיוק הזמן לבטל אותה ולהציע למתגייסים הכשירים שכר הוגן ותחושת ערך של צבא מקצועי, במקום חופן הבלים בדמות "עבודה מועדפת" והנחות לחיילים במדים.

גזירת המסעות למחנות ההשמדה

במשך 40 שנה הנחילה מערכת החינוך לתלמידיה את ערכי זיכרון השואה ולקחיה. מורים וניצולים ידעו להמחיש באמצעות תמונות וספרים את תעשיית המוות שהוקמה כדי להשמיד את מדינת ישראל. כל תלמיד ידע, כל תלמיד זכר והפנים. אולם מאז 1988 הוקם במערכת החינוך מנגנון משומן המשגר מדי שנה תלמידי תיכון לביקורים במחנות ההשמדה: המדינה מסבסדת אותם בעשרות מיליוני שקלים, ההורים משלמים תשלומים כבדים, קבלנים זריזים של ארגון המסעות משלשלים לכיסיהם מיליוני שקלים בשנה בזכות המפעל השנוי במחלוקת. בשביל רבים מבני הנוער המסע לפולין אינו אלא עוד טיול לחו"ל ובו פרק מעיק של ביקור במחנות. עבור ההורים מדובר במס כבד של כ־3,500 שקל לילד, שהתמורה עליו אינה ברורה כלל.

משרד החינוך מעולם לא הציג מחקר רציני המוכיח את התרומה החינוכית של הביקורים. גורם ממשלתי בכיר אמר לי בעבר שהערך העיקרי של הביקורים הוא בכך שהם מאלצים את הפולנים, שהמחנות נמצאים על אדמתם, לשמר את המחנות ואף מסייעים להם לממן את תחזוקתם.

חשוב לשמר את זיכרון השואה ולהסביר לתלמידים את הקשר בין השואה לתקומת מדינת ישראל, אולם מסעות החובה של בני הנוער למחנות הריכוז נראים יותר כגזירה שמוטב שהציבור לא יצטרך לעמוד בה.

לאתר מעריב

מקבוצת
אודות   |   צור קשר   |   הזמנת מנוי   |   שירות לקוחות מנויים   |   תנאי שימוש   |   פרסום בפורבס
Website created by   Cyberserve
אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואינה מחזירה כתבי יד ותמונות  |  כל הזכויות שמורות לפורבס ישראל / FI Media