ט' בסיון ה'תשע"ח   |   23 במאי 2018   |   יום רביעי
לייף סטייל רכב טכנולוגיה נדל בארץ עולם פיננסי
עשו מנוי
למגזין פורבס
ועכשיו – במבצע היכרות
מיוחד למנויים חדשים
על כתפיהם: אלו הם האנשים החזקים בעולם 2018
17/05/2018 | דייויד מ. אוולט
הסכנה שבפנים: מה קורה לאיברים בגופינו כתוצאה מהשמנת יתר?
16/05/2018 | עדי פרידמן
באמריקה כמו באמריקה: גם הון-שלטון עושים הכי בגדול
20/05/2018 | צ'ייס פטרסון-ווית'ורן
  בארץ  < ראשי

עזה אחר כך: משבר הומניטרי בתוך צבת של תפיסות ואינטרסים

למרות המצוקה הגוברת ברצועה, במל"ל מתקשים לגבש תוכנית שתקל על האוכלוסייה ותהיה מקובלת גם על הקבינט. בינתיים, השר ליברמן אומר שבדרום לא מתחולל אסון הומניטרי, מציב שני תנאים לחמאס, וממליץ לשר ישראל כץ "לטפל בתאונות הדרכים לפני שהוא בונה נמל בעזה"
10/02/2018 | יוסי מלמן, סופהשבוע

"חד וחלק, אין אסון הומניטרי בעזה", אומר שר הביטחון אביגדור ליברמן בשיחה עם "מעריב־סופהשבוע". בכך הוא מנסה להפריך את הדברים שיוחסו לרמטכ"ל רב־אלוף גדי איזנקוט, שהופיע השבוע בממשלה וסקר את המצב ברצועה. "מישהו עשה ספין ופרסם דיס־אינפורמציה", מדגיש ליברמן. "עברתי על פרוטוקול הדיון בממשלה, והרמטכ"ל השתמש בביטוי 'מציאות אזרחית קשה'".

לפי ליברמן אין כל מחלוקת בניסוחים או בהגדרות לגבי המצב בעזה, וקיים תיאום בין כל הגופים - צה"ל, השב"כ ומתפ"ש (מתאם פעולות הממשלה בשטחים). "ובכל מקרה, היחיד שמוסמך להגדיר את המצב בעזה כ'אסון הומניטרי' הוא פולי" (הכוונה לאלוף יואב פולי מרדכי, מתאם הפעולות השטחים - י"מ), מוסיף ליברמן.

עזה - כן או לא בפני אסון הומניטרי? | צילום: יוטיוב

כן אסון הומניטרי, לא אסון הומניטרי - המצוקה בעזה ברורה, אך המטה לביטחון לאומי (מל"ל) מתקשה לנסח מסמך חד וברור שיציע לקבינט פתרונות אפשריים. המל"ל, שבראשו עומדים מאיר בן שבת (עד לאחרונה ראש אגף בשב"כ) וסגניתו לענייני מדיניות אורנה מזרחי, שוקד על הנושא זה כשישה שבועות. הם שמעו נציגים של משרדי הביטחון, התחבורה והמודיעין, האנרגיה והתשתיות, כמו גם את אנשי צה"ל, המתפ"ש והשב"כ, אך מסמך סופי עדיין אין.

זה לא רק מכיוון שהם בוחנים לעומק וביסודיות את הנושא - אלא גם משום שהם לכודים בסבך של עמדות פוליטיות, משחקי אגו וכוחניות של ראש הממשלה, שר הביטחון ושרים בקבינט. לרצות את כולם, בכל מקרה, הם לא יצליחו. זו תהיה משימה קשה יותר מלרבע עיגול.

המל"ל, על פי חוק, כפוף לראש הממשלה ופועל על פי הנחיותיו. ולכן ספק רב אם המל"ל יעלה הצעות שאינן תואמות את עמדתו של נתניהו. ולנתניהו ככל הידוע אין עדיין עמדה, ואם יש לו - הוא טרם הביע אותה, ואיש אינו יודע מהי. וזאת על אף שזה שלוש וחצי שנים, מאז מבצע צוק איתן בקיץ 2014, מצוקת עזה היא פצצת זמן מתקתקת שבכל רגע יכולה להביא למלחמה נוספת, כפי שגם אמר הרמטכ"ל. שלא לדבר על כך שמאחורי העיסוק בספירות העליונות של אסטרטגיה, ביטחון ומדיניות נמצאים כשני מיליון בני אדם, רובם נשים וילדים, שחיים על סף חרפת רעב וחולי, בתנאים בלתי אנושיים.

אבל אצל נתניהו כמו אצל נתניהו. עד שלא מתרחש לפתחו אסון או משבר קולוסלי, לא אצה לו הדרך. כהרגלו הוא פוסח על שתי הסעיפים ומתקשה להחליט. הוא לכוד בצבת הדוקה. מצד אחד שר התחבורה והמודיעין ישראל כץ, ומהצד השני ליברמן. לא מדובר במחלוקות על ביטחון. הכל מסכימים כי הביטחון קודם לכל. וכל הצעה או רעיון או מיזם לשיפור מצבה של עזה חייבים לעבור דרך מסננת הביטחון ולעמוד בדרישות הגבוהות ביותר.

שותפים סמויים

כץ מנסה לקדם זה כשנתיים את המיזם להקמת אי מלאכותי מול חופי עזה כדי שישמש נמל הבית של הרצועה לייבוא כל סחורותיה, שכיום מגיעות דרך נמל אשדוד ומעבר הגבול בכרם שלום. כץ, שנפשו קצה מהסחבת בנושא, הבהיר בשבועות האחרונים כי מנוי וגמור עמו להביא את הצעתו להכרעה בממשלה. לדברי כץ, ראש הממשלה אינו מתנגד לרעיון. מלשכת נתניהו מיהרו להגיב כי "ראש הממשלה לא הביע את עמדתו בעניין האי".

אם נתניהו יתמוך בהצעה, הוא יחזק את מעמדו הפוליטי של כץ, שכבר הודיע כי יתמודד על הנהגת הליכוד אם וכאשר נתניהו יפרוש או יופרש בגלל החקירות נגדו. ונתניהו, שמקווה להישאר בראשות הממשלה עוד שנים וסבור שאין לו תחליף או יורש, לא מקרב הליכוד ובוודאי שלא מחוצה לה, אינו מעוניין לחזק יריב פוטנציאלי.

הזרוע השנייה של הצבת היא שר הביטחון. ליברמן מאשים ובצדק את הנהגת חמאס באחריות להתדרדרות הכלכלית בעזה. הוא מדגיש כי "חמאס הוציא בשנת 2017 260 מיליון דולר לייצור רקטות ולחפירת מנהרות, מתוכם כ־100 מיליון דולר הגיעו מאיראן, כל השאר מגביית מסים בתוך הרצועה ותרומות ממקורות כאלה ואחרים". הוא לא מוכן להסיט ולו סנט אחד לטובת מערכת המים, החשמל, הבריאות או החינוך ברצועה.

הצבת שבה נתון נתניהו בעניין עזה | צילומים: יוטיוב

לפי ליברמן, וגם כאן הוא צודק, גם לרשות הפלסטינית שפיטרה 6,000 פקידים ואינה מצליחה להתפייס עם חמאס, כמו גם לקטאר שלא שותפה במהלכי הפיוס, נעלבה והפסיקה את הסיוע בסך 400 מיליון דולר לשיקום עזה, יש אחריות למצב. אבל גם אם הניתוח נכון ומדויק, הטלת אחריות על אחרים אינה מקדמת פתרון. בוודאי לא במצב שבו אתה אחד הנפגעים מהיעדרו.

ויש עוד שני "אחראיים" שאותם נתניהו, ליברמן והשרים חוששים להזכיר. אחד מהם הוא נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שהחליט לצמצם את הסיוע לאונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם. להחלטה זו יש גם השפעה על התדרדרות הכלכלה בעזה. אבל לא רק בה. אונר"א מסייעת לפליטים הפלסטינים מ־1948 היושבים בלבנון, בסוריה ובירדן. ניחא לבנון וסוריה, תגידו. למי אכפת מהן. אבל ירדן? יש בה כשני מיליון נתמכי אונר"א והיא בת ברית שלנו. וירדן, שגם כך מצבה הכלכלי לא מי יודע מה, נפגעת ותיפגע עוד יותר מהחלטת הממשל.

גם מצרים, בת ברית אסטרטגית נוספת של ישראל, יכולה הייתה לסייע לפתרון. אפשר להקים בגבול סיני־עזה מעברים לסחורות, להקים בה נמל שיחליף את אשדוד, מתקן להתפלת מים ותחנת חשמל. אם זה היה קורה, ישראל הייתה יכולה בהחלט לומר שהיא השלימה את מהלך ההתנתקות, שהחל בו ראש הממשלה אריאל שרון כשפינה את היישובים היהודיים ו־7,000 מתנחלים. במצב היחסים בין שתי המדינות, הכולל שיתוף פעולה מודיעיני במלחמה בטרור בסיני - לפי ה"ניו יורק טיימס" תקף חיל האוויר מאה פעמים בסיני בשנתיים וחצי האחרונות, מה שמעיד על שיתוף פעולה צבאי חסר תקדים - אפשר היה לצפות שישראל תבקש ממצרים תמורה. אבל ישראל אינה עושה זאת, וגם אם היא מבקשת שקהיר תניח כתף מתחת לאלונקת עזה, הנשיא עבד אל פתאח א־סיסי מושך בכתפיו ומסרב.

ההפסד הישראלי

ליברמן מציב שני תנאים לשיקום עזה. הראשון הומניטרי: על חמאס לשחרר את שני הישראלים המוחזקים בה ואת גופותיהם של החיילים אורון שאול והדר גולדין. התנאי השני צבאי: על חמאס להתפרק מנשקו. גם כאן, זו דרישה הגיונית, צודקת ואף מוסרית. אבל הבעיה היא שהיא אינה מובילה לשום מקום.

ליברמן אומר עוד כי "נכון שעזה לא דומה לציריך ואפילו לא לרעננה, ויש בה מציאות כלכלית קשה. יש הידרדרות ברמת השירותים, ברמת התשתיות הבסיסיות, אבל אין משבר הומניטרי".

בכל זאת, יש ניואנסים בין ליברמן למערכת הביטחון. בוודאי בטון של הדברים. איזנקוט מזהיר מפני הסטטוס קוו ומדגיש את הצורך שישראל תנקוט צעדים "משמעותיים" כדי למנוע גלישה למלחמה. לעומתו ליברמן סבור כי אין צורך למהר ולפעול: "חמאס מנסה למנף את המצב הקשה ברצועה, והוא בטוח שישראל תהיה זאת שתמצמץ ראשונה. אז לכן אני מציע שכולם יירגעו, וצריך לטפל בסוגיות מן הסוג הזה בקור רוח, עם עצבי ברזל ועם שיקול דעת".

שר הביטחון סבור שאסור לישראל "לקחת אחריות על הרצועה". במילים אחרות, ליברמן מתנגד לכל יוזמה ישראלית, כולל להצעת כץ להקמת האי.

הדמיית האי המלאכותי מול חופי עזה | צילום: יוטיוב

אם בוחנים היטב את עמדתו של ליברמן, יש בה סתירה. הוא מעוניין שישראל תתנתק מהרצועה, אך בפועל קידוש הסטטוס קוו מרחיק את יכולתה לעשות זאת. מי שרוצה בניתוק מוחלט, כך שעזה לא תמשיך להיות כאבן רחיים על צוואר ישראל, צריך דווקא לעודד כל מיזם - ומדובר במיזמים בינלאומיים, שישראל אינה משתתפת במימונם - שיספק מקומות תעסוקה, יקל את המצוקה הכלכלית והחברתית ויעניק לישראל נקודות זכות בזירה הבינלאומית.

במציאות הנוכחית ישראל יוצאת נפסדת מכל העולמות. היא מבקשת לחמוק מאחריותה לנעשה בעזה, מטילה אותה על אחרים, טוענת שאינה מונעת מיזמים לשיפור המצוקה ברצועה, אך בפועל העולם רואה בה אחראית.

מציאות זו היא תולדה של מדיניות הכוחנות הביטחונית וקצרת הראות של ישראל. זו גישה שמאמינה כי באמצעות הפעלת כוח צבאי ואיומים, האוכלוסייה הסובלת מהמצב תשמש מנוף לחצים על ההנהגה ותחולל תגובת שרשרת שתשנה את המציאות. אבל זו נכשלה בעבר בלבנון והיא נכשלת זה עשור בעזה.

אחד מאדריכליה היה האלוף עמוס גלעד, שהוביל לאחר חטיפת גלעד שליט ב־2006 גישה שלפיה יש להטיל מצור על עזה ולהעניש את האוכלוסייה. עד כמה שזה נשמע הזוי, גלעד שימש גם כמעין תזונאי של עזה. הוא ויועציו קבעו אלו סוגי מזון מותר לספק לתושבי הרצועה ומהו המינון הקלורי שמספיק לקיומו של אדם ביום.

טלאי על טלאי

ובכל זאת, משהו מחלחל לתודעה. על אף האטיות של ראשי המל"ל, מתגבש אצלם מסמך עקרונות שבקרוב, יש לקוות, יוגש לקבינט. עקרונותיו עוסקים בחלוקת צורכי השיקום וחילוצה של עזה ממצוקה לשלושה טווחי זמן: המיידי, הבינוני והארוך.

בטווח המיידי, ובנושא זה כבר התקבלו החלטות, הוחלט להעניק הקלות בהכנסת ציוד וחומרים, כמו עץ ופלסטיק, שעד כה נאסרו משום שניתן לעשות בהם שימוש צבאי. ההחלטה הושגה לאחר דין ודברים לא קלים בין השב"כ, שאמון על סיכול טרור, ויחד עם רשות המעברים על מניעת הברחת ציוד וסחורות לשימוש צבאי, לבין המתפ"ש, שתפקידו לדאוג לאוכלוסייה. זה הושג גם בזכות העובדה שבשל מחסור במלט השתמש חמאס בעץ לבניית המנהרות. כעת יש לו שוב מלט. יש גם ויכוח נוקב בין שני הגופים האלה על מתן היתרים לעזתים לסחור בישראל. היום מספרם קטן יחסית ואפילו לא מתקרב למכסות שנקבעו.

לטווח הבינוני - שנה - מוצעים פתרונות של חידוש מיזמים שכבר נדונו. אחד מהם הוא הקמת מכון לטיהור שפכים בצפון הרצועה. השפכים הם הבעיה מספר אחת של עזה. הזרמת השפכים לים התיכון ולאדמה גורמת לנזקים סביבתיים קשים. הם כבר מזהמים את מי התהום בעוטף עזה, משפיעים גם על תחנת הכוח באשקלון ועלולים לגרום למגיפות שיכולות להתפשט גם לישראל.

בניגוד לרושם שנוצר, מומחי רשות המים בישראל הסבירו לאנשי מל"ל כי אין בעזה מחסור אקוטי במים. כיום מספקת ישראל לעזה עשרה מיליון קוב של מים לשנה ויכולה לספק עוד עשרה. הבעיה היא שאין לעזה יכולות שינוע (צנרת) ואגירה, ואיכות המים כה ירודה עד שרובם לא ראויים לשתייה. פתרון אפשרי לטווח הבינוני הוא תוכנית להרחבת מעבר ארז, כך שיועברו דרכו גם סחורות (כיום הוא משמש למעבר אנשים). האחראי על המיזם הוא מייקל אורן, סגן השר במשרד ראש הממשלה, ומתכנניו מעריכים כי אם ייצא לדרך ניתן יהיה להשלים אותו בתוך שנה.

בעיה נוספת היא ייצור ואספקת חשמל. הוא מיוצר בתחנת כוח קטנה בעזה, שפועלת במחצית יכולת תפוקתה ומייצרת כיום 60 מגה וואט. 23 מגה וואט מסופקים בקווים שמקורם במצרים והרוב, 120 מגה וואט, מישראל. כתוצאה מכך כיום יש לתושבי עזה רק ארבע־חמש שעות חשמל ביממה (בניגוד להנהגת חמאס והמקורבים לשלטון, שאצלם חשמל זורם ללא הרף). עד שיימצא הפתרון ארוך הטווח של בניית תחנת כוח והגדלת הייצור, שוקלים במל"ל לספק לעזה עשרות גנרטורים גדולים. קטנים כבר מוכנסים.

תחנת הכח בעזה | צילום: יוטיוב

ובאשר לטווח הארוך, אלה הם מיזמי התשתיות הגדולים כמו בניית האי שמקדם כץ. בהצעה יש היגיון רב, והיא נושאת עמה דיבידנדים רבים (מדיניים, כלכליים, בינלאומיים ואף ביטחוניים). לפי התוכנית, הבנייה תימשך כמה שנים, במימון בינלאומי, ותספק פרנסה לעשרות אלפי עזתים מזי רעב, גם במהלך הקמת האי וגם בתפעולו. האי יחובר לחוף בגשר, הבידוק הביטחוני של הספינות טרם עגינתן יהיה של חיל הים הישראלי, ובאי עצמו יפעלו פקחים בינלאומיים בהכוונה ישראלית.

עמדת בידוק נוספת תהיה בגשר ותבוצע בידי אנשי הרשות, כפי שנקבע בהסכמים בין ישראל לרשות. ליברמן מתנגד בתוקף לרעיון. "בניית הנמל היא פרס לטרור והפקרת השבויים והנעדרים", הוא מדגיש, "ישראל תצטרך לגייס לבנייה 10 מיליארד דולר בעולם ולשם הפיקוח הביטחוני על הנמל נצטרך להוציא עוד מאות מיליוני דולרים. ואני מדבר על סמך הניירות שראיתי. וכבר היו לנו ניסיונות דומים. בעזה היה שדה תעופה שבסוף הפצצנו, והיו מעברים בפיקוח בינלאומי שדרכם הוברח אמל"ח. זה גם יקרה בנמל". ויש לו גם המלצה לשר כץ: "מוטב שיטפל בתאונות הדרכים לפני שהוא בונה נמל בעזה".

השר כץ מסר בתגובה כי ״איני מתכוון לעסוק בהשמצות אישיות. תפקידו של שר הביטחון לעסוק בענייני ביטחון. אתגרי הביטחון הם רבים ואני מאחל לו הצלחה במילוי תפקידו. אני מתכוון להמשיך ולפעול למען קידום האינטרסים של מדינת ישראל, כפי שאני עושה בכל תחום עליו אני ממונה״.

אך גם אם המל"ל ימליץ והקבינט יקבל את מרבית הצעותיו, עדיין יהיה קשה להגדיר זאת כאסטרטגיה מהפכנית. הגישה של ישראל היא כיבוי שריפות ותפירת טלאים על גבי טלאים. במקום מדיניות שיעדה הוא התנתקות מוחלטת - לדוגמה באמצעות עידוד מיזמים ארוכי טווח - שבסופה הייתה עזה הופכת ליחידה כלכלית אוטונומית, או לפחות כזו שאינה תלויה בישראל, מקבעות הממשלות מהלכים שכל תכליתם הם "שהעזתים יוכלו להחזיק את הראש מעל למים כדי שלא יטבעו", כלשונו של פקיד בכיר במערכת הביטחון. במקום לתת לעזתים חכות, מעדיפה ישראל לספק להם סרדינים קטנים.

לאתר מעריב

מקבוצת
אודות   |   צור קשר   |   הזמנת מנוי   |   שירות לקוחות מנויים   |   תנאי שימוש   |   פרסום בפורבס
Website created by   Cyberserve
אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואינה מחזירה כתבי יד ותמונות  |  כל הזכויות שמורות לפורבס ישראל / FI Media