ט"ו בתשרי ה'תשע"ט   |   24 בספטמבר 2018   |   יום שני
לייף סטייל רכב טכנולוגיה נדל בארץ עולם פיננסי
עשו מנוי
למגזין פורבס
ועכשיו – במבצע היכרות
מיוחד למנויים חדשים
מחוברות לאדמה: המסעדות שעושות את זה הכי טוב שיש
23/09/2018 | נטלי שפריר, סייעה בהכנת הכתבה: יערה שטנר
עם פטריות וקורי עכביש: כך מתכננת ת'רדס לכבוש את תעשיית הטקסטיל
18/09/2018 | איימי פלדמן
נוודת דיגיטלית: איך זכתה צ'לסי אודופו במשרה הכי שווה בעולם?
21/09/2018 | לורה ביגלי בלום
  בארץ  < ראשי

יורים ומשלמים: כך ממשיכה ישראל לשלם שוב על אותן הטעויות

הסכם הפיצויים שהושג בין ישראל לירדן בעקבות התקרית בשגרירות בעמאן הוא דפוס שחוזר על עצמו שוב ושוב: ישראל מסרבת לקחת אחריות, גוררת רגליים, ולבסוף מוותרת ומשלמת בריבית דריבית
27/01/2018 | יוסי מלמן, סופהשבוע
ישראל התקפלה השבוע מול ירדן, ונאלצה לשלם פיצויים בגין שתי תקריות שבהן מאבטחים ישראלים הרגו אזרחים ירדנים. הכניעה הזו הפכה לדפוס שחוזר על עצמו מדי כמה שנים: מערכת הביטחון מפשלת מול אזרחים או חיילים של מדינות אחרות, אותן מדינות דורשות התנצלות ופיצוי מישראל, וזו מסרבת תחילה. כמו חברות ביטוח, גם ממשלת ישראל גוררת רגליים, מנסה למשוך זמן, ולבסוף מוותרת ומשלמת בריבית דריבית. בקיצור: יורים, מתעלמים, מכחישים, ואז משלמים. זה קרה כבר חמש פעמים, ובשלושה מהמקרים ראש הממשלה היה בנימין נתניהו.

ב־8 ביוני 1967, ביומה הרביעי של מלחמת ששת הימים, תקפו מטוסי חיל האוויר בטעות את ספינת הריגול האמריקאית ליברטי, שהופעלה על ידי הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) מול חופי אל־עריש בסיני. בתקיפה נהרגו 34 מלחים ואנשי צוות, 171 נפצעו. ישראל טענה כי סברה שמדובר בספינה מצרית, אך רבים בארה"ב סירבו להאמין להסבר, בוודאי שלא הנפגעים ובני משפחותיהם. ככל שהתחפרה ישראל בעמדתה כך גברו תיאוריות הקשר, שלא מעט מחזיקים בהן עד היום. למרות כל ועדות החקירה בישראל ומסמכים אמריקאיים רשמיים שמפריכים את הטענה שהייתה זו פעולת זדון, שוחרי הקונספירציות לא נותנים לעובדות לבלבל אותם. במשך שנים ישראל סירבה להודות באחריותה, ואולם בשלב מסוים התקפלה והסכימה לשלם 12.7 מיליון דולר למשפחת ההרוגים והפצועים.

אותו הדפוס, אותה הטעות, חמש פעמים | צילום: shutterstock

חלפו שבע שנים וישראל הסתבכה שוב. ביולי 1973 הרגו לוחמי יחידת המבצעים "קיסריה" את אחמד בושיקי בעיר הקיט לילהאמר בנורווגיה. הם סברו בטעות כי מדובר בחסן עלי סלאמה, איש מבצעים בכיר באש"ף שהיה מעורב בתכנון רצח י"א הספורטאים במינכן. זו הייתה טעות בזיהוי. מי שחוסל היה מלצר מרוקאי, שאשתו הנורווגית הייתה בהריון.

עד היום נחשבת הפעולה לאחד הכישלונות הצורבים של המוסד. שישה מאנשי החוליה נעצרו ונשלחו לתקופות מאסר. ישראל לא קיבלה על עצמה שום אחריות, אף שהיה ברור לכל שהיא זו העומדת מאחורי ההתנקשות. ב־1996 היא נכנעה. ממשלת ישראל הביעה צער (בלי להודות באשמה) על רציחתו של בושיקי, והסכימה לשלם פיצויים בסך 400 אלף דולר לבנו שחי בנורווגיה.

כעבור שנה, ב־1997, הייתה עוד התקפלות ישראלית. שני לוחמים של "כידון", יחידת מבצעי החוד של המוסד, נתפסו בירדן לאחר שניסו לחסל בהתזת רעל את מנהיג חמאס, ח'אלד משעל. שני לוחמים נוספים נמלטו לשגרירות ישראל בעמאן. ראש הממשלה שאישר את המבצע על אדמת הידידה האסטרטגית הגדולה ביותר של ישראל בעולם הערבי, גם במחיר סיכון הקשרים, היה נתניהו. המלך חוסיין, שחש עלבון אישי מהבוגדנות הישראלית - ראש המודיעין שלו אמר לראש המוסד דני יתום "תקעתם לנו סכין בגב" - איים כי ישלח יחידת צבא לפרוץ לשגרירות אם שני אנשי המוסד לא יוסגרו. הוא גם איים בניתוק הקשרים עם ישראל.

נתניה הזעיק לעזרתו את איש המוסד הוותיק אפרים הלוי (שתוך זמן קצר יחליף את יתום בראשות הארגון), שהכיר את המלך שנים רבות. הלוי השיג הסכם שסיים את התקרית החמורה: ישראל "החייתה" את משעל, שהיה על סף מוות קליני, בעזרת נוגדן רעל, שהוכן למקרה שאחד הלוחמים ייפגע בטעות. כמו כן היא התנצלה והבטיחה שלעולם לא תפעל עוד על אדמת ירדן. כמו כן שחררה ישראל מכלאו את מייסד חמאס ומנהיגו הרוחני שייח' אחמד יאסין.

בחלוף 13 שנים שוב הסתבכה ישראל בתקרית שסופה להסתיים באותו דפוס. ב־2010 ניסה כוח של שייטת 13 להשתלט על הספינה הטורקית מרמרה, שעליה פעילים תומכי חמאס שהפליגו כדי לפרוץ את המצור על עזה. הכוח הצבאי, שהותקף בידי כמה מהפעילים, נכשל במשימתו לסיימה ללא נפגעים. תשעה אזרחים טורקים נהרגו. נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן דרש מישראל להתנצל ולשלם פיצויים. ישראל סירבה, אך לבסוף, בשיטת הסלאמי, נכנעה שוב. תחילה התנצל נתניהו בשיחה עם ארדואן. אחר כך, בתום מו"מ ממושך, הסכימה ישראל לשלם 21 מיליון דולר למשפחות הנפגעים. טורקיה מצדה התחייבה להפסיק הליכים משפטיים נגד קציני צה"ל וחייליו ועמדה בהתחייבותה. אבל היא מפירה התחייבות נוספת שלה: לסלק משטחה את מפקדת חמאס ואת פעיליו.

וכעת אנו מגיעים לפרשה האחרונה בשרשרת. ביולי 2017 הרג מאבטח של משרד החוץ שני ירדנים במתחם שגרירות ישראל בעמאן: בעל הבית וצעיר שבא להתקין רהיטים בדירה. המאבטח טען כי הותקף במברג. ישראל ניסתה למלט את כל צוות השגרירות, אך לא הצליחה בכך. ראש השב"כ נדב ארגמן יצא בבהילות לירדן, נפגש עם מקבילו הירדני, תחקר את המאבטח וניסה להגיע להבנות ולסיים את התקרית. ירדן הסכימה שאנשי השגרירות יחזרו לישראל. אבל כשחצו את גשר אלנבי התקשר ראש הממשלה למאבטח ולשגרירה עינת שלאין, ואחר כך מיהר לפרסם את השיחה. בהמשך הוא הזמינם ללשכתו, הצטלם עמם ופרסם את התמונות. מי שמשלמת את מחיר התמונה והקלטת היא השגרירה המוכשרת שלאין, שירדן הודיעה כי היא אישיות בלתי רצויה. בימים אלה פרסם משרד החוץ מכרז פנימי לתפקיד השגריר או השגרירה שיחליפו אותה.

התנהלותו של נתניהו הכעיסה את עבדאללה, שגם כך היה במצוקה בשל האירועים האלימים בהר הבית. המלך הירדני וחלק מאנשי ממשלו הכריזו על "ברוגז" וניתקו מגע מישראל (אם כי בדרגי עבודה בין מערכות המודיעין והביטחון המגעים השוטפים נמשכו). כמו בפעמים הקודמות, ישראל התחפרה בעמדותיה. אך לבסוף, לאחר התערבות הממשל האמריקאי ומדיניות דילוגים של ראש המוסד יוסי כהן, ובעיקר של ראש אגף תבל ואנשיו, שאחראים על תחזוק קשרי המודיעין בין שתי המדינות (כמו גם עם עוד מדינות וארגונים רבים אחרים בעולם), הושג הסדר פיוס. ישראל התנצלה, הסכימה לשלם פיצויים בסך 5 מיליון דולר לשלוש משפחות ירדניות (לאלה של שני ההרוגים ולעוד אחת של שופט, שנורה למוות ב־2014 בגשר אלנבי) והתחייבה לחקור עד תום את המאבטח, ואם צריך גם למצות עמו את הדין.

על רקע האירוע האחרון, וכהנגדה להתנהלות הישראלית, הזכירו בירדן את התנהגותו של המלך חוסיין. ב־1997 הרג חייל ירדני שבע נערות ישראליות ופצע 13 באזור הגבול בנהריים. לאחר התקרית הרצחנית קטע המלך ביקור בספרד, טס לישראל וביקר בבתיהם של הורי התלמידות בעת שישבו שבעה בבית שמש. בנוכחות כלי התקשורת כרע המלך על ברכיו והביע התנצלות בשם ממלכת ירדן. כמו כן הוא ביקר את הפצועות בבית החולים, והורה על מתן פיצוי כספי למשפחות הנפגעות.

לקראת התקרית הבאה - נקווה שלא תתרחש, אך בכל זאת - רצוי שישראל תפיק לקחים, תשנה את דרכיה ותאמץ את גישתו האצילה של חוסיין. במקום לטפס על עצים גבוהים ואחר כך לחפש סולמות לרדת מהם, אפשר להודות בשלב מוקדם בטעויות, להתנצל וגם לשלם פיצויים בלי לנסות להכחיש ולברוח מאחריות. זה לא מכובד ביחסים בין בני אדם. זה מקומם כשעושות את זה חברות ביטוח או אחרות, וזה לא רצוי לממשלות.

נופלים קורבן

ישראל המתקרבנת אוהבת, כמעט מאז הקמתה, לייחס לעצמה את הביטוי המקראי של "עם לבדד ישכון". אבל בשנה האחרונה (למען האמת, זה עשורים רבים) הביטוי הזה מאפיין יותר את הכורדים. השבוע פתח צבא טורקיה במתקפה רבתי על המובלעת הכורדית בסוריה. מטרת המבצע שכינויו - כמה אירוני - "עלה זית", היא למנוע להקים כורדיסטן סורית, במתכונת האוטונומיה שיש לכורדים בעיראק.

לכאורה האויב הוא הארגון PKK, שחותר להתנתקות מטורקיה ולהקמת מדינה עצמאית. אך למעשה טורקיה רואה במרבית הכורדים איום וסייענים של ה־PKK. ארדואן אמר ב־2004 כי יתנגד לישות כורדית, לא רק בארצו או ליד גבולותיה, אלא בכל מקום על פני כדור הארץ. במסגרת אסטרטגיה זו הוא מפעיל את צבאו ואת כוחות הביטחון שלו נגד הכורדים בטורקיה ונגד מעוזים צבאיים כורדים בעיראק ובסוריה.

ארדואן הורה על המבצע לאחר שהגיע להבנות עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שמאפשר לצבא טורקיה לפעול על אדמת סוריה באין מפריע. ארדואן נתמך בעניין זה באיראן, שגם בשטחה יש מיעוט כורדי גדול, וגם היא מתנגדת להקמת ישות כורדית. אבל ספק אם ארדואן היה יוצא למהלך כזה אלמלא התווסף להסכמת פוטין עוד צעד. ממשלו של טראמפ שוב בגד בכורדים, שהיו חוד החנית ("מגפיים על הקרקע") במאבק של הקואליציה הבינלאומית שהדביר את ארגון "המדינה האסלאמית" בסוריה. וזו לא הייתה הבגידה האמריקאית הראשונה בכורדים.

ב־1975 זנח ממשלו של ריצ'רד ניקסון את הכורדים בעיראק, והעניק חסותו להסכם בין סדאם חוסיין לאיראן של השאה. בגלל ההסכם נאלצה גם ישראל להפסיק את תמיכתה בכורדים. בפעם השנייה, רק לפני חודשים אחדים, סירב הממשל האמריקאי לתמוך בהקמת מדינה כורדית בעיראק, שכוחותיה (פשמרגה) ניהלו קרבות גבורה נגד דאע"ש. בכך חרץ הממשל את גורל החלום לעצמאות ומדינת לאום כורדית. כעת זה קורה שוב בסוריה, ושוב מבינים הכורדים שהם קורבן של אינטרסים אזוריים וגלובליים ושל גיאוגרפיה.

מהאירועים האחרונים בסוריה יש שתי מסקנות רלוונטיות עבור ישראל. ראשית, המלחמה רחוקה מסיומה. ושנית, כפי שטורקיה פועלת ומצליחה לממש את האינטרסים שלה באמצעות שימוש בכוח צבאי, כך גם עושה ותעשה ישראל כדי להשיג את יעדיה: למנוע התבוססות צבאית עמוקה של איראן בסוריה, ולסכל כל מאמץ שלה לקרב לגבול את שלוחיה, חיזבאללה ומיליציות שיעיות אחרות, ולהקים רצועת ביטחון ברמת הגולן.

סתירה מובנית

בשבוע שעבר כתבתי כאן על האבסורד, בזבוז הכספים, הדמגוגיה, המניפולציה והגזענות הכרוכים במה שנראה כרגע כנחישות הממשלה לגרש את המסתננים האפריקאים וילדיהם שעדיין בישראל. במהלך השבוע התברר כי במקביל למהלכי מעצר לקראת גירוש, שרשות ההגירה והאוכלוסין במשרד הפנים החלה לנקוט אותם, יש גם ביטויים של ישראלים שלא מוכנים להשלים עמם.

שלושה טייסים של אל־על כתבו כי לא יסכימו להטיס מגורשים למדינה (רואנדה), שעל פי עדויות קודמות חייהם שם בסכנה. נכון, לאל־על אין טיסות לרואנדה. החברה טסה ליעד אחד ביבשת - דרום אפריקה - ולכן לכאורה אין משמעות מעשית להודעתם. אבל יש לה תוקף מוסרי. כמו כן, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, קולט אביטל, אמרה בשיחה לניר גונטז' מ"הארץ" כי היא וניצולי שואה מתנגדים לגירוש. לאלה יש להוסיף הודעות של מאות אזרחים שמצטרפים ליוזמה להסתיר בבתיהם מי שיקבלו צו גירוש.

ממשלת רואנדה פרסמה השבוע הודעה רשמית שבה היא טוענת כי אין לה הסכם סודי עם ישראל. אבל הודעה זו סותרת הודעה קודמת של רואנדה ושל נשיאה פול קגמה, שאישרו כי בין המדינות הושגו הבנות בנושא הגירוש. אבל גם מקריאה יסודית של ההודעה השבוע עולה כי אולי אין הסכם חתום, אבל רואנדה בהחלט מוכנה לקלוט את המגורשים בנימוק שהם פליטים.

יש כאן כמובן סתירה מובנית. ממשלת ישראל אינה רואה בהם פליטים אלא מסתננים, אף שבמשך שנים סירבה לבחון את בקשות המקלט שלהם כדי לקבוע אם הם זכאים למעמד של פליט. לעומת זאת, רואנדה, שמשתפת פעולה בקנוניה הישראלית, מודה כי הם פליטים שנשקפת סכנה לחייהם.

בהודעה הרשמית של ממשלת רואנדה נאמר עוד: "בימים אלה של משבר הגירה עולמי, רואנדה מבקשת לשוב ולהדגיש את נחישותה לתרום, ככל האפשר, לסוגיית הגברים, הנשים והילדים המוצאים עצמם בנתיב הגלות המסוכן. עמדתה של רואנדה בנושא המהגרים, יהיה אשר יהיה מוצאם, נוצרה וגובשה וניזונה מרגש חמלה כלפי אחיותינו ואחינו האפריקאים, הנספים היום במצולות הימים, נמכרים בשוק כבקר או מגורשים ממדינות שבהן ביקשו מקלט".

אתמול כבר הבהיר סגן שרת החוץ של רואנדה כי מדינתו לא תקלוט מגורשים אלא תקבל אך ורק מבקשי מקלט ופליטים שיגיעו אליה מרצונם החופשי. "הם הוטעו לחשוב שהם יתקבלו ברואנדה כחלק מעסקה שלא קיימת", הוא אמר לאילן ליאור מ"הארץ".

בקיצור, הלחץ מבית על ממשלתנו, כמו גם המבוכה והדיבור הכפול של ממשלת רואנדה, מראים כי סיפור הגירוש אינו בגדר עובדה מוגמרת.

לאתר מעריב

מקבוצת
אודות   |   צור קשר   |   הזמנת מנוי   |   שירות לקוחות מנויים   |   תנאי שימוש   |   פרסום בפורבס
Website created by   Cyberserve
אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואינה מחזירה כתבי יד ותמונות  |  כל הזכויות שמורות לפורבס ישראל / FI Media