ה' בתשרי ה'תשע"ח   |   25 בספטמבר 2017   |   יום שני
לייף סטייל רכב טכנולוגיה נדל בארץ עולם פיננסי
עשו מנוי
למגזין פורבס
ועכשיו – במבצע היכרות
מיוחד למנויים חדשים
פורבס ישראל מציג: דירוג 100 עשירי ישראל 2017
18/09/2017 | מערכת פורבס
כמה כסף פוטין שווה באמת?
20/09/2017 | אלון לוין ויובל בוסתן
טייקון נדל"ן: ב-2017 העביר סופית טדי שגיא את מרכז עסקיו אל הענף
23/09/2017 | יובל הירשהורן
  בארץ  < ראשי

מכשול עזה: התמודדות ישראל עם איום המנהרות

ההיערכות ההנדסית של ישראל לסיכול איום המנהרות מציבה בפני חמאס דילמה קשה: להבליג ולאבד את אחד מנכסיו האסטרטגיים, או להסתכן במלחמה. כך או כך, בהיעדר התקדמות מדינית וכלכלית הרצועה תמשיך להיות פצצת זמן מתקתקת
05/05/2017 | יוסי מלמן, סופהשבוע

יום ראשון השבוע התכנסו ביותר מעשרה גברים על "גבעת האהבה" - גבעת כורכר בקצה הצפון־מערבי של שדרות הצופה לעזה. בעת המלחמות מרתקת אליה הגבעה סקרנים הבאים להתבונן בהפצצות ובתמרות העשן. הפעם הגיעו הגברים לתדרוך עם רב סרן בצה"ל, העובד במנהלה של משרד הביטחון האחראית על בניית "החומה", או המכשול, בקו הגבול עם הרצועה.

היו שם נציגי מרבית החברות הקבלניות הגדולות בישראל המתמחות בבניית כבישים
ותשתיות הנדסיות. בין השאר הגיעו נציגים של טר־ארמה, גילי ויואל עזריה, י. לרר,
אוליצקי, דוד שחר, שפיר ועוד. הם ציפו לשמוע הסברים מפורטים, אך במקום זאת 
הסתפק הקצין בכמה הבהרות, הצביע על תוואי השטח ואמר להם שכל הפרטים
הדרושים מפורטים בספר המכרז. מחירו של הספר עב הכרס הוא 5,000 שקל. רוב החברות, אם לא כולן, כבר רכשו מזמן את ספר המכרז כדי להתכונן לקראת הגשת ההצעה. המועד האחרון הוא 8 במאי.

את המכרז מנהלת מנהלה מיוחדת, המשותפת למשרד הביטחון ולצה"ל, שבראשה עומד תת־אלוף ערן אופיר. לזכותו ולזכות קודמיו במינהלת, שהחליפה כבר כמה שמות, נזקפת בניית גדרות הענק שמצוידות בטכנולוגיות מתקדמות של מצלמות וחיישנים לאורך גבולותיה של ישראל: 200 ק"מ בגבול מצרים בסיני, כ־90 ק"מ בגבול סוריה ברמת הגולן, עשרות קילומטרים בגבול לבנון, 30 ק"מ בגבול ירדן, מאילת צפונה עד שדה התעופה החדש בתמנע, וכ־460 ק"מ בגדר ההפרדה בגדה, כולל ירושלים. אורך הגבול עם רצועת עזה הוא יותר מ־65 ק"מ. 

מדובר במכרז לאחד המיזמים ההנדסיים הגדולים והמורכבים ביותר שידעה ישראל,
והיקפו מסתכם ביותר מ־3 מיליארד שקל. מטרתו העיקרית היא למנוע מחמאס לחפור
מנהרות שיחדרו לשטח ישראל. בגלל הבעיות והאתגרים ההנדסיים והטכנולוגיים הצפויים
בבניית קו הגבול, שנדרשים להם ידע וכלים כבדים שאינם מצויים בישראל, רוב החברות
ששוקלות לגשת למכרז הקימו קשרים או שותפויות עם חברות מסין, מאוסטרליה, מקוריאה הדרומית ומצרפת.

בניית המכשול בעזה מתבצעת בשלבים וצפויה להסתיים בעוד כשנתיים. במכרז
הראשון זכו חברות סולל בונה ודניה סיבוס, שעובדות על קטע של מספר קילומטרים שבו
סוג האדמה חולי וקל יחסית לחפירה. המכרז החדש הוא לשני קטעים המוגדרים א' ו־ב',
אף הם באורך של מספר קילומטרים. הקרקע בקטעים אלה היא אדמת לס, הקשה הרבה
יותר לחפירה. בהמשך יוצאו מכרזים נוספים להשלמת עטיפתה של הרצועה במכשול.

המכשול ההנדסי־טכנולוגי יהיה, עד כמה שידוע, ייחודי בעולם. הוא יכלול קיר ביטחון וברזלים שיוחדר בעומק של עשרות מטרים, שאליו יחוברו חיישנים בדומה לאלה המשמשים לאיתור, ניטור והתרעה של שינויים במעבה האדמה. בניית המכשור הטכנולוגי היא באחריות אלביט וחברה נוספת. על אף בדיקות שנעשות, עדיין לא ברור עד כמה הציוד אמין ואם יספק את הסחורה ביום פקודה.

על פני השטח תיבנה לגובה של כמה מטרים גדר טכנולוגית, בדומה לזו שמצויה
בגבול מצרים (שגובהה הוגבה לשמונה מטרים), שעליה מותקנים חיישנים ומצלמות.
לאורך הגבול יוקמו גם מרכזי בקרה ושליטה שיחוברו זה לזה ולמרכז שליטה מרכזי שיהיה באחד מבסיסי צה"ל בדרום.

למשתתפי הסיור נאמר כי הם יוכלו להעסיק פועלים ישראלים וזרים, אך לא ניתן יהיה להעסיק פועלים פלסטינים מהגדה. העבודות, שהחלו כבר כאמור בהילוך אטי, יואצו החל מהקיץ. בהקמת המכשול צפויים להיות מועסקים מאות ואולי אלפי פועלים, מנהלי עבודה, מהנדסים, מפעילי ציוד כבד, ועשרות כלים: טרקטורים, מחפרים, ציוד קידוח ומשאיות. כולם יזכו לאבטחה של צה"ל.

יש חשש מסוים שהריכוז הגדול הזה של אנשים וציוד הנדסי יעורר את בלוטות
התגובה של חמאס. אם זה יקרה, הסיבה תהיה מהותית הרבה יותר לחמאס. בארגון
יודעים כי כשתשלים ישראל את מיזם המכשול, ינוטרל הארגון מאחד האמצעים
האסטרטגיים החשובים שלו - המנהרות ההתקפיות. במהלך צוק איתן הודיע צה"ל כי
חשף והשמיד 31 מנהרות חודרות לישראל. לאחרונה, בסקירה בפני ועדת חוץ וביטחון
של הכנסת, מסר הרמטכ"ל גדי איזנקוט כי להערכת צה"ל חפר חמאס מאז המלחמה 15
מנהרות לכיוון ישראל.

עוד לפני שנחפר המכשול מנסה ישראל לאתר את המנהרות בעזרת מודיעין מדויק
וציוד טכנולוגי. היא ניצלה הזדמנויות כשאחד הארגונים הסוררים (ויש יותר מעשרה
כאלה) שיגר רקטות לעבר שטח ישראל כדי לתקוף בעוצמה תוואי שטח מהאוויר, בעזרת
חימוש מתקדם, בתקווה להרוס את המנהרות. 

השקט הגדול

ההיערכות המסיבית של ישראל אל מול איום המנהרות מציבה בפני חמאס דילמה
קשה. האם לעשות כל מאמץ כדי לפגוע בבניית המכשול ולשבש אותה, ולהסתכן -
וזה יותר מסיכון, זו ודאות - בתגובה קשה ביותר של ישראל, עד כדי מלחמה כוללת
שעלולה להסתיים במיטוט שלטונו; או שלא להגיב ולדעת שבמערכה העתידית יהיה קשה
מאוד ללוחמי הזרוע הצבאית לחפור מנהרות ולחדור לישראל בלי להתגלות.

ככל שניתן להעריך, בחמאס טרם התקבלה החלטה כיצד לפעול. גם בישראל אין הערכה
גורפת בנוגע למה שיקרה. יש רואי שחורות - כמה עיתונאים ופרשנים וכמה שרים,
ובראשם שר השיכון והבינוי יואב גלנט ושר החינוך נפתלי בנט - שכבר הכו בתופי הטם־
טם והזהירו כי בקיץ תפרוץ מלחמה. 

אחרים, ובכלל זה כותב שורות אלה, סבורים כי חמאס יבלע את הגלולה המרה ויבליג. לפחות בתקופה הקרובה. זו גם הערכת רבים בצה"ל, במודיעין ובמערכת הביטחון. אף שההערכה הבסיסית היא שכל תקרית קטנה מול עזה, גם בלי קשר לבניית המכשול, יכולה לצאת מכלל שליטה, להסלים ולהתפתח לעימות צבאי רחב ידיים, עד כדי מלחמה.

אנו מתקרבים כבר לציון שלוש שנים למלחמה האחרונה. בכל חודש שעבר מאז, אותם רואי שחורות הזהירו כי המלחמה בפתח. הם מתבדים בכל יום. כבר עתה יודעת ישראל את תקופת השקט הארוכה ביותר מול עזה מאז 1968. חלק מאלה שמהלכים אימים על הציבור הם אותם אנשים שהשמיעו בדיוק את אותן אזהרות לאחר מלחמת לבנון
השנייה. והנה חלפו כבר 11 שנים, ותרחישי האימה בצפון לא התגשמו. השקט עם
חיזבאללה נשמר והם נהנים מזיכרונו הקצר של הציבור, ששכח את פרשנותם ומי אמר
מה ומתי.

לוחמים של חטיבת הצנחנים וחיל ההנדסה הקרבית בודקים פיר של מנהרה תת-קרקעית שנחשף במהלך המבצע | צילום: צה"ל, ויקיפדיה

לשקט בעזה יש כמה סיבות. ראשית, ההרתעה הישראלית. חמאס מקיים את הסכם הפסקת האש ועושה מאמצים גדולים למנוע מהארגונים הסוררים לשגר רקטות, או
לעצור את האחראים במקרה של שיגורים. חמאס חושש מאוד מהמלחמה הבאה.
בכיריו מעריכים כי הם והארגון כולו יהיו מטרה למהלומות הישראליות. גם השינויים
שמתחוללים בארגון בתקופה האחרונה, מאז הבחירה ביחיא סנואר לראשות חמאס עזה,
מקילים על ישראל. סנואר הוא איש הזרוע הצבאית, וההפרדה בין הזרוע המדינית
לצבאית הולכת ומתמוססת.

סיבה נוספת היא הקשיים של חמאס לשקם ולשפר את יכולותיו הצבאיות. בניית
המנהרות כאמור אינה מתקדמת כפי שהיו רוצים בעזה, ובניית המכשול רובצת עליו
כצל שחור ומאיים. בגלל מדיניות הסגר של מצרים פחתו הברחות הנשק דרך המנהרות
בסיני. ניתן להניח כי חמאס הצליח אומנם לחזור למצבת הרקטות שהייתה ברשותו לפני
המלחמה, אך רובן הן מייצור עצמי ואיכותן פחותה.

גם הבדידות הבינלאומית מקשה מאוד על הארגון. אין לו למעשה נותן חסות (ספונסר).
להערכת המודיעין הישראלי, איראן ממשיכה להזרים לו כספים בהיקף של 60־70 מיליון
דולר בשנה, אך בשל מעורבותה במלחמות בסוריה ובתימן ותמיכתה בחיזבאללה,
משאביה מוגבלים.

הקרע בין מצרים לחמאס עצום, גם בגלל התמיכה והקשרים של הזרוע הצבאית
(שצומצמו לאחרונה) עם דאע"ש מחוז סיני. כל הניסיונות לפיוס אמיתי לא צלחו לפי
שעה. טורקיה תומכת בחמאס, אך למעט סיוע כספי לכמה מיזמים אזרחיים בעזה, הפער בין הרטוריקה של ארדואן למעשיו בשטח הוא גדול. נשארה קטאר, שמזרימה מאות מיליוני דולרים לשיקום התשתיות האזרחיות ברצועה. הפיקוח על הכסף הזה, בעיקר מצד ישראל, הוא די יעיל, וגם אם חלקו זולג להתעצמות הזרוע הצבאית, עדיין זה לא מספיק.

המאבקים בין הזרוע המדינית לצבאית ובתוך כל אחת מהזרועות בהנהגה - תורמים
גם הם למצבו המוחלש של חמאס. ומעל לכל זה מרחף גם הקרע שקשה לראותו מתאחה עם אש"ף והרשות הפלסטינית.

עד לסבב הבא

השבוע פרסם הארגון את אמנת חמאס המעודכנת. הסעיף החשוב הוא ההסכמה
להקמת מדינה פלסטינית גם בגבולות 1967. אך חמאס נותר בסירובו להכיר במדינת
ישראל, בזכות העם היהודי להגדרה עצמית, וממשיך לראות בכל השטח מהים לירדן אדמת קודש מוסלמית השייכת לעם הפלסטיני־מוסלמי. חמאס גם מתמיד בסירובו להכיר
בהסדרי הביניים הישראליים־פלסטיניים - תנאי מוקדם של הקהילה הבינלאומית לשאת
ולתת עמו.

יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל, המפנה את כיסאו בקטאר לאסמעיל
הנייה, הסביר כי מטרת האמנה החדשה להציג "חמאס הגיוני, המעוניין להתמודד ברצינות עם המציאות האזורית והבינלאומית".

אין ספק כי מבחינת חמאס האמנה החדשה היא צעד פורץ דרך - אגב, משעל חשף כי
נוסחה כבר לפני ארבע שנים (השאלה מדוע פורסמה רק עכשיו נותרה פתוחה) - אך
מבחינת ישראל, ולא רק מבחינת הממשלה, זהו צעד לא מספק. בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. בוודאי שהאמנה אינה משנת מציאות.

מבחינה זו מזכירה התנהגות חמאס את זו של אש"ף לפני 30־40 שנה. שנים ארוכות
סירב אש"ף לשנות את אמנתו, להכיר בישראל ובזכות ההגדרה העצמית של העם יהודי ולנהל עמה מו"מ. כשזה לבסוף קרה, נחתמו הסכמי אוסלו והחל תהליך השלום ב־93'־94 ,'שעלה בלהבות האינתיפאדה השנייה ובצעדים הורסי אמון מצד שני הצדדים, שהביאונו עד הלום.

יש משהו מתסכל בהתנהלות של ההנהגות הפלסטיניות שמתעקשות לאחר לכל רכבת
מדינית שיוצאת לדרך. וכשהם כבר מוכנים לעלות עליה, הם דורשים שהיא תנוע במסילה
שעליה לא עלו. חוסר הסימטריה ההיסטורי בין ישראל לפלסטינים הוא ברור. כשישראל
מוכנה להתפשר, מסרבים הפלסטינים. וכשהם מתרצים ודורשים לדון בפשרות שישראל
הסכימה להן, מסרבת ישראל ומצמצמת את נכונותה לוויתורים. 

בנסיבות האלה, הסיכויים לשינוי או לפריצת דרך בעזה קלושים. אפשר לדבר כמעט בביטחון על קיומן בפועל של שתי מדינות פלסטיניות: אחת בגדה והשנייה בעזה.
ובכל זאת, בעזה יש מציאות שישראל יודעת שאסור לה להתעלם ממנה. חיים בה
כמעט שני מיליון תושבים בעוני מרוד, עם מים שאינם ראויים לשתייה, הפסקות חשמל רבות ביממה, אבטלה של כמעט 50%, ריבוי טבעי מהגדולים בעולם ונתונים מייאשים רבים אחרים. בישראל מכירים היטב את המציאות הזאת, הבעיה היא שהממשלה לכודה בצבתות עבותות של אידיאולוגיה, שיקולים פוליטיים ומלחמות אגו בין שריה, ואינה עושה שום מאמץ רציני להקל את המצוקה. כל רעיון או הצעה לפתרון רב־שנתי ומרחיק לכת של מערכת הביטחון - נדחים.

כך לדוגמה הרעיון לבנות בים התיכון מול עזה אי שעליו יוקם נמל ויחובר בגשר יבשתי
לרצועה, במקום נמל אשדוד שאליו מגיעות כיום הסחורות, עוברות בידוק ביטחוני ומשם
מועברות במשאיות דרך מעברי כרם שלום וקרני לעזה. את הרעיון מנסה לקדם שר
התחבורה ישראל כץ, אך פעם אחר פעם הוא נתקל בהתנגדות (לא עקרונית אלא אישית)
של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאינו מאפשר לכץ, שבו הוא רואה כמי שחותר
תחתיו וחותר לרשת אותו, להיות חתום על שמץ של הישג מדיני, בינלאומי ופוליטי. כץ
נתקל בעבר גם בקיבעון המחשבתי של שר הביטחון משה יעלון, שהתנגד לרעיון, וכיום
האי ניצב בפני החומה הבצורה של מחליפו אביגדור ליברמן, שדורש כתנאי לכל פיתוח
כלכלי בעזה את הסכמת חמאס להתפרק מנשקו.

וכך, בהיעדר סיכוי לפתרון מדיני ומבוי סתום לקידום יוזמה כלכלית פורצת דרך, תמשיך עזה להיות "פצצת זמן" כפי שבצה"ל מגדירים אותה. ישראל תמשיך לספק לרצועה סחורות (כ־900 משאיות כל יום), שמאפשרות לתושביה שלא לגווע ברעב. עד מתי? עד לסבב הבא, שבמוקדם או במאוחר יפרוץ על רקע המצוקה והמצור הכלכלי, אותם זרזים למלחמה בקיץ 2014.

לאתר מעריב

מקבוצת
אודות   |   צור קשר   |   הזמנת מנוי   |   שירות לקוחות מנויים   |   תנאי שימוש   |   פרסום בפורבס
Website created by   Cyberserve
אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואינה מחזירה כתבי יד ותמונות  |  כל הזכויות שמורות לפורבס ישראל / FI Media