ט' בכסלו ה'תשע"ט   |   17 בנובמבר 2018   |   שבת
לייף סטייל רכב טכנולוגיה נדל בארץ עולם פיננסי
עשו מנוי
למגזין פורבס
ועכשיו – במבצע היכרות
מיוחד למנויים חדשים
בריטניה, הסוף? הממלכה בעידן הברקזיט נמצאת על סף התפוררות
15/11/2018 | אלון לוין ויובל בוסתן, סיקור ממוקד
אירופה תסתדר בלי העגבניות הישראליות - אבל להייטק אין תחליף
11/11/2018 | אלעד בלובשטיין
אנחנו על המפה: הסטארט-אפים הישראלים שמעצבים את ערי המחר
13/11/2018 | איתי גרין ואמיר מזרוח, Start-Up Nation Central
  הרופאים הטובים בישראל  
  בארץ  < ראשי

צעירים בצמרת: 6 רופאים שהתברגו בפסגה המקצועית של בתי החולים הנחשבים בארץ - עוד לפני גיל 45

הם חוקרים שאפתנים ומטפלים מסורים בחולים שלא מוותרים על שירותיהם, גם אם חלקם ודאי תוהה כיצד הגיעו, בגילם, לתפקיד הנכבד. הכירו את הרופאים הצעירים
09/04/2015 | אבי גרצמן

נדמה כי בכל מקום מחפשים היום עובדים צעירים. אבל אם יש תחום שבו גיל צעיר אינו מהווה יתרון מובהק (ואולי אף מהווה חיסרון) - הרי שזהו עולם הרפואה. רופא צעיר עלול להיתפס על ידי מטופלים - שיפקפקו ביכולתו לספק להם את הטיפול הנכון בעיקר ברגעים קשים - כחסר ניסיון. בסופו של דבר יעדיפו מרבית החולים לשבת מול רופא מאפיר ומכובד למראה, מאשר מול רופא צעיר שיגרום להם לתהות "בן כמה הוא בכלל?"

לא פשוט למצוא בישראל רופאים צעירים שהצליחו להתברג בגיל מוקדם יחסית בצמרת המקצועית. כשיצאנו לחפש רופאים מצליחים שהגיעו להישגים מקצועיים מרשימים לפני שחצו את גיל 45 - נתקלנו בלא מעט גבות מורמות. התשובות חזרו על עצמן: אחרי שש שנות לימודים בבית ספר לרפואה, שנת סטאז' ועוד שנות התמחות רבות - כמעט שאין רופאים צעירים בולטים האוחזים בתפקידים בעלי השפעה.

"אם הייתם מחפשים בקנדה", אמר לנו אחד מהרופאים שאיתם שוחחנו, "הייתם מוצאים בקלות רבה יותר". ואכן, בצפון אמריקה קל יותר לאתר רופאים בני 30 עד 35 המתמודדים על תפקידים בכירים ואף זוכים בהם. בארץ, אולי בגלל השירות הצבאי, אולי בגלל תפיסות עולם מיושנות, אולי בגלל הדרישות המקצועיות הגבוהות - רק לקראת גיל 40 מצליחים הבולטים שברופאים להשתחרר ממנטליות ההתמחות, להפוך למומחים ולהתקבל למשרות בכירות יותר.

הכתבה מופיעה בגיליון הרופאים הטובים בישראל של פורבס 

לרכישת גיליון - לחצו כאן

ובכל זאת, יש גם רופאים שהצליחו לעשות זאת: רופאים חדורי מוטיבציה, שטרם נשחקו במסדרונות הביורוקרטיים של מערכת הבריאות, אשר נדרשים להוכיח את עצמם באופן קבוע כדי להתקבל לעוד תת־התמחות או להשתלמות נחשבת בארצות הברית, או כדי להתפרנס בכבוד במסגרות הפרטיות. בחרנו לתת במה לחמישה רופאים כאלה. כולם הורים צעירים המתמודדים עם אתגרי הפרנסה, ויודעים - לצד זאת - גם לקדם את הקריירה שלהם. המכנה המשותף שלהם: ההבנה שידע רפואי לבדו אינו מספיק.

הרופאים המופיעים כאן מונעים מתשוקה עזה למקצוע, לטיפול בחולים ולנתינה. אף אחד מהם אינו הרופא הקלאסי שאנחנו מכירים מסדרות הטלוויזיה: הם משלבים מספר התמחויות ומחקרים באופן קבוע בעבודתם, בונים תפיסות עולם חדשות ומתייחסים לעבודתם כיצירה בלתי נגמרת. אל תתבלבלו: אף לא אחד מהם הוא נער פלא, לא מדובר בדוגי האוזר, הרופא בן ה־16 בסדרת טלוויזיה פופולרית של שנות ה־90. החבורה המוצגת לפניכם עובדת קשה מאוד. רק כך הצליחו נציגיה להשתלב במהירות בשדרת הרופאים המובילה בבית החולים שלהם.

הרופאה הקהילתית

ד"ר ענת חורב
גיל: 40
מרכז רפואי: סורוקה
תפקיד: מומחית בנוירולוגיה, מומחית בשבץ ובנוירורדיולוגיה פולשנית
ציטוט: "אני אוהבת את המקצוע, ויותר מזה אני אוהבת באמת את החולים"

צילום: רחל דוד, מרכז רפואי סורוקה

כבר בגיל 28 מונתה ד"ר ענת חורב לאחראית בפועל על מרפאת השבץ בבית החולים סורוקה. במבט לאחור היא לא מבינה מה בכך יוצא דופן. היא מאמינה, בפשטות, שהיתה במקום הנכון בזמן הנכון. אבל בין השורות ניתן לזהות את רצונה העז לתת מעצמה ואת התשוקה שלה למקצוע, שני מאפייני אישיות שהפכו את הגיל שלה לפחות רלוונטי.

12 שנה אחרי, כשהיא נושקת לגיל 40, ד"ר חורב מוכיחה שוב כי ההחלטה לתת לרופאה הצעירה הזדמנות לא היתה מקרית. כיום היא מומחית בנוירולוגיה, מומחית בשבץ ובנוירורדיולוגיה פולשנית ואחת משתי הנשים היחידות בארץ אשר עורכות צנתור מוח. גם כשהיא נשאלת על כך היא ממהרת לבטל את העניין המגדרי ולהצטנע: "מבחינתי, זה לא רלוונטי אם מדובר ברופא גבר או אישה, כל עוד יש להם ההכשרה המתאימה והכישורים המתאימים. לאור זאת שמדובר בתחום שמתפתח וגדל, אני משוכנעת שיהיו בקרוב יותר נשים בתחום".

תגיעו בזמן

מגיל צעיר ידעה ד"ר חורב שהיא רוצה להיות רופאה. כמה נקודות חסרות עזרו לה לארוז מזוודות ולטוס ללמוד רפואה בהונגריה. "הרווחתי פעמיים", היא אומרת. "גם למדתי בבית ספר בינלאומי באנגלית וגם הכרתי את בעלי (מנהל מרפאת עור ילדים בסורוקה, א.ג.)". כשחזרה לארץ בתום הלימודים התלבטה אם להתמחות ברפואת ילדים או בנוירולוגיה. העניין בתחום השבץ ובעיקר בפריצת הדרך המחקרית והטיפולית מתחילת המאה הנוכחית הכריעו את הכף.

עבור ד"ר חורב הרפואה אינה מסתכמת רק בטיפול ובידע הרפואי. "אני אוהבת את המקצוע, ויותר מזה אני אוהבת באמת את החולים", היא מסבירה את תפיסת עולמה. בשנות ההתמחות שלה הובילה קמפיין להעלאת המודעות לזיהוי מקרי שבץ. "גילתי שמעט מאוד מטופלים מגיעים לבית החולים עם תסמיני שבץ במועד המתאים המאפשר טיפול ומניעת נזק מוחי", היא אומרת.

לדבריה, בניגוד להתקף לב, שבץ אינו כואב וחשוב שאנשים ידעו לזהות את סימניו ולהבין שיש להגיע במהירות לבית החולים. היא גייסה תקציב ויצאה בקמפיין שלטי חוצות, ברדיו המקומי ובעיתונות. התוצאה היתה עלייה משמעותית בכמות הפונים לבית החולים. בקיץ הקרוב היא מתכננת להשיק קמפיין נוסף.

בסיום ההתמחות בארץ יצאה לארבע שנים לתת־התמחויות בארצות הברית, שנתיים כנוירולוגית שבץ ועוד שנתיים בצנתורי מוח. כשחזרה לסורוקה קיבלה אחריות מלאה על תחום השבץ בבית החולים. "אני מקדישה הרבה מזמני הפנוי כדי להתקדם מקצועית", היא אומרת. "אבל אני מצליחה בעיקר בזכות הרוח הגבית והגיבוי שאני מקבלת בבית החולים והתמיכה המשפחתית של בעלי והוריי".

החלום שלה הוא להמשיך להעניק שירות רפואי ללא פשרות לתושבי הדרום ולהמשיך לפתח את מרפאת השבץ בבית החולים.

מחקר פורה

ד"ר אירית בן־אהרון
גיל: 39
מרכז רפואי: רבין
תפקיד: אונקולוגית בכירה, מנהלת המרפאה לשימור פוריות
ציטוט: "במרפאתי אני פוגשת חולי סרטן צעירים רבים שמציגים מורכבות רבה יותר מהמצב הרפואי גרידא. כמטפל האתגר הוא עצום"

צילום: דוברות בית החולים בילינסון

"גוף האדם תמיד נראה לי כמכונה המעניינת והמתוחכמת ביותר שיש בעולם", עונה ד"ר אירית בן־אהרון כשהיא נשאלת מדוע רצתה להיות רופאה. "רציתי להיות רופאה בערך מאז שאני זוכרת את עצמי. מקצוע הרפואה משלב בתוכו סקרנות מדעית, תגליות חדשות ועבודה עם אנשים ובשביל אנשים".

ד"ר בן־אהרון היא אונקולוגית בכירה ומנהלת את המרפאה הרב־מקצועית לשימור פוריות בחולים צעירים במרכז הרפואי רבין. "כאשה וכאם לשלושה ילדים, המערכת התובענית לא מקלה על שילוב קריירה ומשפחה", היא מודה. "אני מקדישה שעות רבות לעבודה הקלינית ולפעילות המחקרית - שללא ספק באות על חשבון דברים רבים אחרים, ומנסה במקביל להיות בשליטה מלאה על הנעשה בבית ולהיות זמינה עד כמה שאפשר". איך היא עושה את זה? קשה לה לענות באופן מובהק, אבל היא זוכרת להודות לאמה ולבעלה שתומכים ומפרגנים ("הם הופכים את המשימה הזאת לאפשרית").

היא למדה באוניברסיטת תל אביב, במסלול המשלב לימודי רפואה עם דוקטורט מחקרי נוסף, שאותו בחרה לעשות בביולוגיה התפתחותית ופוריות. המנחה שלה, פרופ' רותי שלגי, היא המורה שלה לחיים. "פרופ' שלגי היא מופת לנשים מדעניות, מובילות ומצליחות", היא קובעת ומסבירה מאיפה שאבה, בין היתר, השראה ומוטיבציה.

טיפול אישי

ד"ר בן־אהרון בחרה באונקולוגיה כמסלול ההתמחות בעיקר כי מצאה בו שילוב אולטימטיבי בין תחום דינמי, מרתק ומתפתח, לבין תחום שבו הקשר עם המטופל הוא שונה וייחודי ביחס לתחומי הרפואה האחרים. היא התמחתה במרכז דוידוף לטיפול ולמחקר מחלות הסרטן, השתלמה במרכז הסרטן בבוסטון בנושא אונקופוריות ובהמשך גם רכשה התמחות בתחום ממאירויות מערכת העיכול במרכז הסרטן ממוריאל סלואן קטרינג בניו יורק.

היא משלבת עבודה קלינית ועבודה מחקרית אינטנסיבית, שמתמקדת בסרטן בצעירים - הן בהיבט הביולוגי והן בחקר תופעות הלוואי שהטיפולים האונקולוגיים גורמים בעיקר לפוריות ולכלי הדם. המרפאה שבראשה היא עומדת מציעה לחולים שביב של תקווה. היא מאפשרת להם לחשוב על היום אחרי המחלה. בין שירותי המרפאה: שימור מקטעי שחלה, שימור עוברים, שימור ביציות ושימור זרע.

"כמטפל האתגר הוא עצום", היא אומרת. "במרפאתי אני פוגשת חולי סרטן צעירים רבים שמציגים מורכבות רבה יותר מהמצב הרפואי גרידא". למרות העומס הנפשי הרב היא רואה בכך זכות ומוצאת סיפוק רב מהאינטראקציה עם באי המרפאה, שהופכת אישית כל כך - הרבה מעבר לטיפול בסרטן עצמו.

טיפול אימהי

ד"ר הדס גנץ
גיל: 37
מרכז רפואי: הדסה עין כרם
תפקיד: אונקולוגית בכירה
ציטוט: "החולים שלנו מגיעים לעתים, נוסף למצב גופני מורכב, גם במצב נפשי קשה - מפוחדים ומיואשים. אני זמינה עבורם בכל שעות היממה"


ד"ר הדס גנץ סורוצקי היא גם וגם וגם: היא אונקולוגית בכירה בבית החולים הדסה עין כרם, המטפלת בעיקר בחולי סרטן ריאה וחולות סרטן שד; היא גם חלק מהצוות הפליאטיבי (טיפול שמטרתו להקל על חומרת הסימפטומים של המחלה) של בית החולים, שהוקם לצורך מתן עזרה ותמיכה לצוותים המטפלים בחולים חשוכי מרפא, אשר תוחלת חייהם אינה עולה על חצי שנה; היא גם מרצה באונקולוגיה קלינית; וגם שותפה להוראת הסטודנטים לרפואה בבית החולים; והיא גם אם לשלושה, פלוס אחד בדרך.

אם אצל רופאים רבים מזהים בטון הדיבור בראש ובראשונה את השאפתנות, במקרה שלה, ניתן לזהות בבירור את האינטונציה האימהית. היא אם לא רק לילדיה הפרטיים, אלא גם לכל אחד ואחת ממטופליה. לדבריה, העבודה לעולם לא נגמרת ביציאה מבית החולים: "החולים שלנו מגיעים לעתים, נוסף למצב גופני מורכב, גם במצב נפשי קשה, מפוחדים ומיואשים", היא מסבירה. "אני זמינה עבורם בכל שעות היממה". מבחינתה, הנגישות והצורך להעניק שירות מכל הלב הם חלק מהטיפול התומך במחלה, לצד הטיפול האונקולוגי.

זה לא הגיל

מעולם לא היה לה ספק שרפואה היא הייעוד. לאחר הלימודים בחו"ל הגרילה את בית החולים הדסה לתקופת הסטאז' ומאז היא שם. את תחום האונקולוגיה בחרה כיוון שלדעתה, מדובר ב"תחום הרפואי המעניין והדינמי ביותר". בתה הבכורה נולדה במהלך הסטאז' ושני בניה במהלך ההתמחות.

היא מצליחה לשלב היטב, למרות הקשיים, בין בית החולים לבין הבית הפרטי שלה. "לעתים קשה לילדיי לקבל את העובדה שאמא פחות נגישה וחוזרת מאוחר וממשיכה לעבוד גם מהבית, גם בסופי שבוע ובחגים. אך בשנים האחרונות הם מבינים יותר כמה חשובה העבודה שלי ושהאנשים החולים הללו זקוקים לעזרה או לייעוץ דחופים שאינם יכולים לחכות".

ואכן, מנהלים, קולגות ומטופלים מעידים עליה שהיא לא רק מקצועית אלא גם חמה, נגישה ועושה הכל כדי לעזור. באופן מפתיע היא כמעט שלא מקבלת תגובות על גילה הצעיר: "מטופל מעולם לא ויתר על שירותיי בגלל שראה שאני צעירה יחסית", היא אומרת. "לפעמים הם אומרים, 'את נראית ממש ילדה'" - אבל זה, היא מוסיפה באותה הנשימה, בטל בשישים.
"כרגע אני בדיוק היכן שאני רוצה להיות", היא עונה לשאלה היכן היא רואה את עצמה בעתיד. "אני בבית חולים אוניברסיטאי מעולה, עובדת בשיתוף פעולה צמוד עם הרופאים הטובים ביותר, עושה בדיוק את מה שחלמתי לעשות מילדות. אני מקווה להמשיך לטפל בחולים שלנו באותו הלהט שיש לי כיום, להמשיך להיות חלק ממחקרים קליניים פורצי דרך שיובילו בעתיד הקרוב לשיפור משמעותי נוסף בטיפול בחולי הסרטן".

רפואה יוצרת

ד"ר אהוד רוזנבלום
גיל: 43
מרכז רפואי: מאיר
תפקיד: מנהל המחלקה לרפואה דחופה לילדים
ציטוט:"ההיתקלות במסגרת השירות הצבאי היתה אירוע מכונן. הבנתי, לראשונה, שאני מעדיף להיות בצד מציל החיים, לא בזה שחותר למגע"

צילום: יוסי אלוני

כשסיים את בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב יצא ד"ר אהוד רוזנבלום לשנת שבתון, שבמהלכה עסק בעיקר בנגרות ובצילום. שנות לימודי רפואה עוררו בקרבו ספק רב לגבי עתידו כרופא. למעשה, הוא כבר שקל הסבה מקצועית ואף התעניין ברצינות בתחום העיצוב התעשייתי. אבל למרות הכל בחר להשלים את הסטאז', וכשהבין במהלכו שאפשר גם אחרת, החליט גם להמשיך לשנות ההתמחות.

בכל מקום במסלול שלו מצא את הדרך לבנות, להקים וליצור. בשנות התמחותו בקנדה בחר לעבוד בבית חולים צומח, שבו היה לו חלק מכריע בהקמה ובעיצוב של מיון ילדים חדש. כך גם בתפקיד הנוכחי שלו כמנהל המחלקה לרפואה דחופה לילדים בבית החולים מאיר. הוא משנה תפיסות עולם, בונה גישות ומעצב מחדש את השירות, בדרכו שלו.

המנוחה והנחלה

כקצין צעיר בגבעתי ד"ר רוזנבלום בכלל חשב להתמיד בקריירה צבאית. הוא מגדיר את עצמו באותה התקופה כחדור מוטיבציה, דרוך וחותר למגע - עד להיתקלות שבמסגרתה נהרגו ונפצעו חיילים שהוא הוביל לקרב. "זה היה אירוע מכונן", הוא מספר. "הבנתי, לראשונה, שאני מעדיף להיות בצד מציל החיים, לא בזה שחותר למגע".
  
אבל גם במסגרת הלימודים ואחריהם לא חש נחת רוח. השנים הראשונות בבית הספר לרפואה לא עניינו אותו, וגם בשנה הרביעית, כשיצא לשטח, לא גילה התלהבות רבה. "חששתי שהמקצוע הזה לא בשבילי", הוא מודה ומוסיף: "חשבתי שאולי אני לא עומד בדרישות המקצוע". באותה תקופה חש עצמו מיואש מתפיסות רפואיות נוקשות ועייפות, עולם שבו התקשה לראות את עצמו מתבגר. היה זה מפגש שלו עם שני רופאים באסף הרופא, פרופ' רמי הרשקוביץ ופרופ' ערן קוצר, שהוכיח לו שאפשר גם אחרת, שלרופא יכול להיות גם ראש יצירתי ופתוח.

כשחזר מקנדה ארצה בקיץ האחרון תכנן לשוב לאסף הרופא, אולם הצעה מבית חולים מאיר שינתה את התוכנית. כעת בכוונתו להחיל את תפיסות העולם שאימץ במהלך שנות עבודתו בחו"ל גם ביחידה לרפואה דחופה לילדים במאיר. "בקנדה כשילד מגיע לחדר מיון, הוא פוגש בו את הרופא הכי טוב שיראה", הוא מסביר. "אני מאמין שרופא במיון צריך להבין בכל דבר ולתת טיפול ראשוני, לעתים מציל חיים, בכל תחומי הרפואה".

התפיסה הזו מחייבת הכשרות ובניית ארגון עבודה שונה - ומי אם לא ד"ר רוזנבלום מתאים לשנות זאת. תפיסת עולמו אינה כוללת את המשפט הידוע: "מה לעשות, זאת המערכת". ד"ר רוזנבלום עובד בשביל למצוא פתרונות ולמצות עד תום את המשאבים העומדים לרשותו. "אני לא מקבל את המשפט 'אין דבר, ככה עשינו'", הוא אומר ומחדד שהאתגר שלו הוא לשנות את קונספט הרפואה הדחופה. "זה לוקח זמן, כמה וכמה שנים. אבל זה בסדר, מצאתי סופסוף את המנוחה והנחלה שלי".

האדם במרכז

ד"ר רוית גבע 
גיל: 41
מרכז רפואי: איכילוב
תפקיד: מנהלת מרכז לגידולי מערכת העיכול ומנהלת יחידת מחקרים קליניים במערך האונקולוגי
ציטוט: "התפקיד שלנו כרופאים הוא להיות בני אדם. לתת לחולים כבוד - גם אם הם קרובים לסוף דרכם" 


ד"ר רוית גבע היא טיפוס מרחיק לכת, ולא מדובר בקלישאה. את התיכון, למשל, החלה בפנימייה בשדה בוקר וסיימה בשנתיים בפנימייה בינלאומית בסווזילנד, בדרום יבשת אפריקה. היא בחרה ללמוד רפואה בבאר שבע ובהמשך למדה פלמית כדי להשתלם בבלגיה, ואף נסעה ללמוד תואר שני באוקספורד בניהול מחקרים קליניים ובפיתוח תרופות מחקר. כל שלב ושלב בחיים עיצב והפך אותה, לדבריה, למי שהיא כיום. "יש בי דרייב פנימי לעסוק ברפואה", היא מנסה להסביר. "זה לא משהו שאפשר למדוד או לכמת בכמה משפטים. יש ברפואה משהו מדהים - כזה המאפשר לעשות שינוי אמיתי".

במהלך לימודי הרפואה עבדה במספר עבודות. באחת מהן היתה עוזרת מחקר בתחום האונקולוגיה, מה שבסופו של דבר הכריע את כיוון ההתמחות העתידית. לפני שלוש שנים, כשהיא בת 38, היא קיבלה את תפקיד מנהלת יחידת המחקרים הקליניים במערך האונקולוגי באיכילוב.

ביחידה מתקיימים מחקרים החל בפאזה ראשונה, שלב קריטי שבו מתקיים לראשונה מגע בין תרופה או טיפול לבין מטופלים. בשלב הזה נדרש עורך המחקר לגלות ידע מקצועי רב לצד רגישות ותקשורת בינאישית גבוהה. ד"ר גבע ניחנה בשתי המעלות הללו. היא לא מפספסת אף פרט ויודעת כיצד לשתף את המטופלים ולרתום גם אותם למשימת המחקר. כראש יחידת המחקרים היא מובילה מחקרים בעצמה, אך גם מלווה מחקרים נוספים כמנהלת. זהו תפקיד תחרותי, רווי בפוליטיקה ומלא ביצרים, וד"ר גבע יודעת לפעול בנחישות מול חברות תרופות, רשויות או עמיתי מחקר.

הכל במקום אחד

אמנם זמנה מוגבל, אבל ד"ר גבע מצליחה לדחוס גם תחומי אחריות נוספים. היא מנהלת את המרכז לגידולי מערכת העיכול ויודעת להניח בצד את "פוליטיקאית המחקרים" ולתת 100% מעצמה כרופאה מטפלת. "התפקיד שלנו כרופאים הוא להיות בני אדם", היא אומרת. "לתת לחולים כבוד - גם אם הם קרובים לסוף דרכם". לדבריה, לעתים נובעת תחושת הכישלון לאו דווקא מכישלון בטיפול, אלא מחוסר היכולת להקדיש את תשומת הלב המלאה מפני שהמערכת עמוסה מאוד.

היא גאה בכך שהצליחה לערוך שינוי משמעותי במרכז לגידולי מערכת העיכול. "יחד עם הצוות המדהים שסביבי, הצלחנו לרכז במרכז את כל השירותים הרפואיים הנדרשים למטופל". בפועל, המשמעות היא שהמטופל לא צריך להתמודד עם הסחבת הביורוקרטית של בית החולים. אם יזדקק, למשל, לבדיקת גסטרו הוא יקבל אותה במרכז ולא יישלח חסר אונים לקומה אחרת במקרה הטוב, או למבנה מרוחק במקרה הרע. "המרפאות שלנו מעניקות שירות שלא ניתן לקבל במקום אחר בארץ. החולים באמת נמצאים במרכז".

במשקל כבד

ד"ר מיכאל גורביץ
גיל: 42
מרכז רפואי: שניידר
תפקיד: כירורג, מומחה בהשתלות כבד לילדים
ציטוט:"זה עושה אותי מאושר לראות ילדים הופכים לבריאים"

צילום: באדיבות מרכז רפואי שניידר

בשנת 2014 בוצעו במרכז שניידר לרפואת ילדים 20 השתלות כבד. גיל המטופלים נע מתינוק בן שבעה חודשים עד לנער בן 16. עשרה מניתוחי ההשתלות בוצעו הודות לתרומות שהתקבלו מנפטרים והיתר בעזרת תרומת אונת כבד מקרוב משפחה של הילד החולה. את כל ההליכים הכירורגיים בניתוחים הללו הוביל ד"ר מיכאל גורביץ, שבגיל צעיר יחסית הפך לבעל מומחיות ייחודית בתחום, וכיום מצליח להוביל את המרכז הרפואי לאחוזי הצלחה גבוהים ולהעניק חיים חדשים לתינוקות, ילדים ובני נוער.

במהלך השיחה עימו מבקש ד"ר גורביץ לא לעמוד במרכז. "ההצלחה של מערך ההשתלות תלויה בצוות מגוון וגדול", הוא אומר ומזכיר באותה נשימה את ראש מערך ההשתלות בבית החולים פרופ' איתן מור ולא שוכח גם את צוותי ההרדמה, חדרי הניתוח, אנשי היחידה לטיפול נמרץ וגם את המכון לגסטרואנטרולוגיה, תזונה ומחלות כבד, את יחידת האולטרסאונד ואת סגל מחלקת ילדים ג'.

ותודה למשרד הקליטה

כבר בשנה השלישית ללימודיו ידע ד"ר גורביץ שהוא רוצה להתמחות ככירורג. הוא נולד בחצי האי קרים שבדרום אוקראינה, בן לרופאת ילדים מצליחה. מתוך היכרות עם אתגרי התחום בבית החליט שהמקצוע מתאים גם עבורו ונרשם ללימודים באוניברסיטה מקומית. ב־1998, אחרי שסיים את לימודיו, עלה לישראל. תוך חודשים ספורים השתלט על אתגרי השפה וניצל את כספי סל הקליטה כדי להקדיש את כל זמנו ללימודים לבחינה. תוך פחות משנה עבר בהצלחה את מבחני משרד הבריאות וקיבל רישיון עבודה כרופא בישראל.

בראשית דרכו עבד בבית החולים רמב"ם בחיפה ומשם המשיך להתמחות בכירורגיה כללית בבית החולים גליל מערבי בנהריה. ב־2009 נטש את הצפון ועבר לתת־התמחות בתחום ההשתלות בבילינסון. ב־2012 יצא בשליחות המרכזים הרפואיים רבין שניידר לתת־התמחות נוספת בבלגיה, הפעם אצל אחד מהמובילים בעולם בהשתלות כבד בקרב ילדים. בבלגיה שהה כשנתיים - תקופה שאותה הוא מגדיר כ"חלום של כל כירורג צעיר". הוא מספר כי זאת היתה עבורו הזדמנות יקרה מפז לרכוש ידע קריטי, כדי לממש אותו בעצמו בישראל ולהביא - במו ידיו - לריפוי ילדים.

ואכן, לפני כשנה חזר לישראל והתחיל להוביל את תחום השתלות הכבד בשניידר. "בסך הכל למדתי ממומחים ברמה בינלאומית", הוא אומר בצניעות. "אני מאמץ את הגישה שלהם ועושה אותו דבר במקום אחר".

ד"ר גורביץ מאמין שהוא פשוט נמצא במקום הנכון. כשהוא נשאל על קשיים כלשהם במהלך הדרך, בעלייה לארץ, בלימוד השפה, במהלך ההתמחות - הוא לא מצליח להיזכר בשום קושי. "כנראה שהיה לי מזל", הוא מודה. "נקלטתי בקלות לעבודה בזכות סבסוד של משרד הקליטה", הוא אומר. משם, היכולות שלו והבולטות עשו את שלהן.

הסיפוק הגדול בעבודתו, לדבריו, הוא לראות ילד עם בעיות כבד, שסיכויו למות תוך זמן קצר גבוהים מאוד, חוזר לשגרת חיים מלאה. "זה עושה אותי מאושר לראות את הילדים הופכים לבריאים", הוא אומר ויחד עם זאת מזכיר את אתגרי המקצוע, הכוללים תיאום עם שלל צוותים רפואיים וגם התמודדות עם כירורגיה עדינה ומתקדמת. "בעתיד אשמח להמשיך ולפתח את התחום בארץ", הוא מצהיר. "כבר כיום אחוזי ההצלחה שלנו גבוהים מאוד, אנחנו רוצים שיהיו גבוהים עוד יותר".

הכתבה מופיעה בגיליון הרופאים הטובים בישראל של פורבס

לרכישת גיליון - לחצו כאן

מקבוצת
אודות   |   צור קשר   |   הזמנת מנוי   |   שירות לקוחות מנויים   |   תנאי שימוש   |   פרסום בפורבס
Website created by   Cyberserve
אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואינה מחזירה כתבי יד ותמונות  |  כל הזכויות שמורות לפורבס ישראל / FI Media