א' בחשון ה'תשע"ח   |   21 באוקטובר 2017   |   שבת
לייף סטייל רכב טכנולוגיה נדל בארץ עולם פיננסי
עשו מנוי
למגזין פורבס
ועכשיו – במבצע היכרות
מיוחד למנויים חדשים
פיליפ מוריס פותחת את חנות הדגל הראשונה של IQOS בתל אביב
16/10/2017 | מערכת פורבס
מריר: גידולי הקקאו משגשגים ואלה חדשות רעות לחובבי השוקולד
15/10/2017 | סימרן סטי
עשירי ארה"ב: צוקרברג המרוויח הגדול, טראמפ המפסיד הגדול
17/10/2017 | לואיסה קרול וקארי דולן
  הנשים המשפיעות בישראל  
  לייף סטייל  < ראשי

"הקול שלי הוא לגמרי חומוס אחלה": ראיון מיוחד עם הסופרת גלית דיסטל-אטבריאן

עד לפני שמונה שנים אף אחד לא שמע עליה, אבל אז הגיע ספר הביכורים ואחר כך חשבון הפייסבוק הפעיל והתוכניות בגלי צה"ל ובערוץ 20 והיום נדמה שאין נושא שלא חוטף מכיוונה של גלית דיסטל־אטבריאן ביקורת נוקבת
06/08/2017 | גלית עדות

רגע לפני שהפובליציסטית והסופרת גלית דיסטל־אטבריאן יצאה מהבית, היא עצרה והסתכלה מסביב. היו שם כמה מאות נשים שהסתובבו בין מעמדים עמוסים בבגדים, וההמולה היתה גדולה. בכל רגע עוד מישהי באה לבקש את עזרתה, לשאול, להתייעץ. היא לא יכלה להישאר, כמה מאות אנשים כבר חיכו לשמוע אותה בהרצאה מוזמנת מראש. "הרגשתי על סף התמוטטות עצבים", היא מתארת.

כדי להבין מדוע הסופרת, אשת התקשורת ואושיית הרשת הפופולרית ממשיכה במכירות בגדי המעצבים ההמוניות בביתה, שריד לקריירה הקודמת שלה, צריך לנבור בסיפור האישי שלה, שממנו אפשר להבין עליה דבר אחד מרכזי: הרצון הבלתי מתפשר שלה לעצמאות.
"מסתמן שאני והבגדים ניפרד כידידים בקרוב", היא מודה. "תמיד בלעתי יותר ממה שאפשר ללעוס ובכלל, אני אוהבת כסף ולא יודעת לחיות בצמצום. בשבילי הכסף הוא אמצעי חשוב, שמבטא את החיבה שלי לחופש בכל תחום שהוא. זה קטע פמיניסטי. אמא שלי הסבירה לי מגיל צעיר שחשוב שאהיה עצמאית ושאני לא יכולה להיות נתמכת, אפילו לא על ידי הבעל שיהיה לי. היא אמרה שכסף זה עצמאות, ועצמאות שווה לכוח. מאז נולדו שני ילדיי, אני מרגישה שאל העצמאות נוספה אחריות ומחויבות שיהיה להם כל מה שהם צריכים. זו הסיבה שאני לא אומרת לא לעבודה, ואיפה שמשלמים שם אני נמצאת".

לרכישת הגיליון או מנוי למגזין פורבס ישראל חייגו 077-4304645 או לחצו

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק

לדירוג המלא: הנשים המשפיעות בישראל 2017

ובאמת נראה שהיא בכל מקום: כותבת טורי דעה באתרי אינטרנט, משתתפת בתוכנית של אראל סג"ל בגלי צה"ל ובתוכנית הפטריוטים בערוץ 20, חברה בחטיבת הדיגיטל של תאגיד השידור כאן ומתחזקת את דף הפייסבוק הפעיל שלה, שבו 5,000 חברים ולמעלה מ־20 אלף עוקבים. כל זה תוך שהיא מציגה אג'נדה ימנית, פמיניסטית ומזרחית מנומקת היטב, אם כי שנויה במחלוקת. ולחשוב שהכל התחיל רק לפני ארבע שנים, כשפתחה חשבון בפייסבוק.

איך מגיעים ממכירת בגדים למעמד מרכזי בתקשורת?
"השאלה היא איך בכלל הגעתי לבגדים. הייתי בטוחה שאהיה חיית אקדמיה: סיימתי תואר ראשון ושני בפילוסופיה והתחלתי ללמד בתיכון לילדים מחוננים ליד האוניברסיטה בירושלים, פסגת שאיפותיי אז. אבל אז בעלי קיבל הצעה לטוס לשליחות ביוון ולשמש שם כנספח הכלכלי, ובמשך חמש שנים היינו שם. איך אמר מאיר אריאל, 'העגלה נוסעת, אין עצור'".

דיסטל־אטבריאן. "המהפכה הפמיניסטית עשתה עבודה חצי קלאץ'" | צילום: שלומי יוסף

אחרי חמש שנים של עבודה בשגרירות והתמחות בהכנת קפה, חזרו לארץ בני הזוג עם בתם ענבר ובנם ערן. הילד היה אז בן שלוש וכבר התנוססה מעליו אבחנה לא פשוטה: עיכוב התפתחותי. "הבנתי שעם כל חיבתי להוראה, אי אפשר לחיות בארץ על שתי משכורות של עובדי ציבור. בטח כשצריך טיפולים יקרים. ידעתי שאני חייבת להיות עצמאית, אז עיצבתי בגדים בלילות ומכרתי בימים, ואת הכסף שהרווחתי חישבתי לפי מספר הטיפולים שזה יקנה לילד שלי".

העסק הצליח, אבל הילד פחות. התחזיות של המומחים היו קשות. "אמרו לי שהוא לעולם לא ידבר, לעולם לא יקרא או יכתוב. ילד ה'לעולם לא'. ואני אומרת 'זובי' ויושבת עם הילד ו־וואלה, הוא מדבר וכותב וקורא. עם הכעס על מי שאבחן וטרח להאשים אותי, התיישבתי מול המחשב והתחלתי לכתוב".

חיה מוזרה

התוצאה היתה "ואם היו אומרים לך", שיצא לאור ב־2009 וזכה בפרס ספר הביכורים של מפעל הפיס. "זו היתה הפעם הראשונה שאמא קטנה אומרת לרופאים בכירים קחו את אור הזרקורים וסובבו אותם אליכם. בעטתי בכל המוסדות, והדבר היפה הוא שהם אימצו את הספר ומלמדים אותו".

לאחרונה הוא התברג לרשימת "196 הספרים שכל בן תרבות חייב לקרוא", שערך "הארץ". שינוי מרענן של העיתון, שהעלה אותה על נס עם ביקורות נהדרות לספר כשיצא לאור, ושינה את גישתו כלפיה כשיצאה מהארון כימנית. "אותם אנשים יאמצו בחום את האישה המזרחית, רק אם היא מסכנה ומוחלשת או אם היא אימצה את הקול של השמאל הליברלי. אבל אישה ימנית, פיקחית, מצליחה, רהוטה, שתומכת בביבי ועושה קידוש בשבת - זו חיה שהם לא יודעים לעכל.

"רגע אחד הם אומרים שאני אחד הקולות המבריקים, וברגע שהבינו שאני ימנית, אז הפכתי לבורה, פרחה, מתלהמת ולא שווה כלום. זו הגזענות שהם לא מודעים לה. אני לא מוכנה להיכנס לשום תבנית שיכניסו אותי אליה, אני לא אהיה בורה בשבילם, ואם אני בוחרת בביבי, זה נעשה בצורה רציונלית".

היית יכולה להיות אושיית תקשורת אם היתה פה ממשלה אחרת?
"בוודאי. לפני שהספר יצא אף אחד לא ידע מי אני. התחלתי להתפרסם דרך הפייסבוק, ומה זה פייסבוק? זה העם. הכוח שלי בא מזה שנתתי קול לרוב האנשים במדינת ישראל. אנשים שהם גם מזרחיים, גם ימניים וגם, סליחה ומחילה, לא בורים. יש להם זיקה למסורת ואין להם קול בספירה הציבורית".

אין קול, באמת? מה עם ערוץ 20 או ישראל היום?
"הקול של ערוץ 20 לא קיים בערוץ 10, בערוץ 2 או בתאגיד שאני חלק ממנו. כשאראל סג"ל קיבל את השעה המסכנה בגל"צ, כל העיתונאים נעמדו על הרגליים האחוריות. מכנים אותו ה'מגיש הימני', למה את רינו צרור או רזי ברקאי לא מכנים 'המגישים השמאלנים'? גם ישראל היום זה ברירת מחדל. תראי את מהדורת שישי בערוצים המרכזיים, אין שם קול לאנשים כמוני. זה שמאל, שמאלה ועוד שמאלה עד שאתה נופל מהצוק. יש תסכול עצום שיוצא מהרשתות, והתקשורת של היום מאבדת מהאמינות שלה. הם הפסיקו לדווח חדשות ורק מפרשנים חדשות. כבר נאיבי לחשוב על תקשורת אובייקטיבית, וזה עצוב".
את די חריגה בנוף התקשורתי.

"לגמרי. אני הטייפ קאסט של נתמכת הסעד: גרושה, ימנית, מזרחית. לא חשבתי שזה יקרה לי ולא היתה לי שאיפה להיכנס לתקשורת. זה עולה לי בדם ונעשה מתוך תחושת שליחות לייצג פלג עצום באוכלוסייה שלא מיוצג כמו שצריך. לפעמים אני נשבעת לא לכתוב כלום ואז קוראת משהו ואומרת שאני לא יכולה לשתוק יותר".

"הכוח שלי בא מזה שנתתי קול לרוב האנשים במדינת ישראל" | צילום: שלומי יוסף

בין פרידמן לגבאי

דיסטל־אטבריאן (46) גדלה בירושלים, בת לרחמים ולאה שעלו לארץ מפרס שש שנים לפני שנולדה. "עכשיו, כשאני כותבת את הספר השלישי שלי על הגטו היהודי באיספהן, אני קולטת שלא היה לי מושג איך הם חיו שם", היא מספרת. על אף שהיא מעלה על נס את מזרחיותה, דיסטל־אטבריאן מספרת שלא חשה באפליה בירושלים של שנות ה־70. "היינו כמו כולם", היא אומרת. "בקומה הראשונה בבניין שלנו גרה משפחת פרידמן, אוחנה בקומה השלישית ובן בסט ברביעית. זה לא היה אישיו.

"בדיעבד אני קולטת המון דברים שבזמן אמת לא התעכבתי עליהם, כמו הפעם הראשונה שבה ראיתי את אבא שלי מתעצבן. זה היה כשאחי נבחן לתיכון יוקרתי. הוא סיפר ששאלו אותו מי החבר הכי טוב שלו והוא ענה 'גבאי'. אבא שלי כעס, 'למה לא אמרת את השם של גוטמן?' לא הבנתי למה. או שאמא שלי אמרה לי 'תשתדלי שהחתן שלך יהיה אשכנזי'. אבא שלי לא נראה ודיבר כמו שנראו בטלוויזיה, אלא כמו שנראו ודיברו דמויות נלעגות ב'אסקימו לימון'. אחותי סיפרה שהיא התביישה במוצא שלנו, אבל למזלי אני קצת אטומה לדברים האלה. הזהות המזרחית התבססה בי לקראת גיל 40".

מה קרה בגיל 40 שקפץ לך הגן המזרחי?
"זה קרה מתוך ראייה פוליטית חברתית ולאו דווקא ממה שחוויתי על בשרי. אמא שלי סיפרה לי איך הם נתקעו בצריפי פח לאחר העלייה לארץ כשהשכנות האשכנזיות התחלפו זו בזו. למדתי על מדיניות ההגירה המבוקרת, שהעדיפה לעזור לצעירים או לבריאים מארצות המזרח, בעוד לא עשו זאת בארצות אירופה. זה היה כמו לראות את המטריקס".
אבל איכשהו גם את המזרחיות שלה היא לוקחת בעירבון מוגבל, מסרבת להיקלע לתוך סטריאוטיפים ובזה לשטיקים. בפוסט מנומק היטב, שפרסמה אחרי בחירתו של אבי גבאי לראשות העבודה, כתבה: "משהו מקולקל מאוד בממלכת מזרחי המחמד שאמור להביא לגאולת האינסטנט של המחנה הציוני", וזכתה ל־1,200 לייקים ו־150 שיתופים.

אם חשבתם שפענחתם אותה, היא מיד באה בסיבוב ומוכיחה שההיפך הוא הנכון. קחו למשל את בחירת בני הזוג שלה: האקס שלה הוא שמאלני ממחנה מרצ ובן זוגה הנוכחי מצביע לרשימה המשותפת ופעיל בשוברים שתיקה. "אני פורחת מול קשיים", היא אומרת. "זה משהו שלא ידעתי שקיים בי וגיליתי בגיל מאוחר. תציבי לי קושי, ולא אישאר אדישה".
אולי בגלל זה נראה לפעמים שאת הולכת עם הראש בקיר? אומרת שחור במקום שבו אומרים לבן.

"אני לא ביקורתית כדי להכעיס. הרבה חושבים שאני לעומתית, ממש לא. הקול שלי הוא מיינסטרים, אני לא קיצונית בכלום. הטמפרמנט שלי קיצוני, אבל הקול שלי הוא לגמרי חומוס אחלה. אני לא מאוד ימנית או דתייה. אמנם אני מרימה את נס הדגל המזרחי, אבל רק כי מבדלים אותי. אני לא חושבת שיש בי משהו רדיקלי, ואולי אפשר להגיד זאת לרעתי".

קרב חסימות

את דף הפייסבוק שלה פתחה כאמור לפני ארבע שנים. התחילה עם 30־20 לייקים לפוסט וגדלה בטור הנדסי עולה. אצלה לא עובדת התיאוריה שאנשים לא קוראים סטטוסים ארוכים. היא כותבת וכותבת, והעוקבים שלה לוקחים את הזמן, קוראים, מגיבים ומתנצחים.

יש משהו שלא תכתבי עליו?
"אני לא כותבת הרבה על דברים אישיים באמת. כתבתי סטטוס אישי על הבן שלי, והוא עלה לי בדם ונכתב בצורה מאוד לקונית. הפרסום נעשה באישורו ובעידודו. הוא חושב שזו מלחמת קודש".

מה עם ל"אנפרנד"?
"אני חוסמת בכיף שלי. יש אנשים שלא הסכימו עם דעה אחת שכתבתי, ולא משנה אם אכתוב על קוסה מחשי, תהיה להם ביקורת. כל עוד זו ביקורת עניינית, מנוקמת, שלא כתובה בצורה זולה ואלימה, אני בעד. אבל מי שנכנס לי לסלון הבית, ומבחינתי הקיר הוא סלון, וחושב שהוא יכול ללכלך עם הנעליים שלו שמלאות בבוץ וללכת, שיחשוב פעמיים. מי שכותב תגובות אלימות ומבזות לגוף שלי ולא לגופו של עניין נחסם במהירות האור. אין לי סבלנות וסובלנות".

את עצמך זכית להיחסם על ידי פייסבוק.
"שלוש פעמים, ורק פעם אחת קיבלתי הנמקה. זה היה כשרציתי למחות על פרסומת אנטישמית, וכתבתי את המילה יהודון. לקחו את היהודייה הכי גאה בעולם והפכו אותה לאנטישמית. מאז שעשיתי סרטון על החסימות של פייסבוק בתאגיד, הם כבר לא חוסמים אותי. אולי הבינו שיש לי קול ציבורי. יכולים לומר לי שפייסבוק היא חברה פרטית, אבל עד גבול מסוים. אם אתה נותן את הכלי שלך לשימוש ציבורי, אתה לא יכול לעשות איפה ואיפה, בטח כשמדובר בתעשייה של דעות".

תעשיית הדעות הפרטית שלה מעוררת את זעמם של רבים. "אני חוטפת", היא מתארת. "על מה? על כל דבר. בפן המזרחי קוראים לי 'שונאת האשכנזים', 'האכלו לי שתו לי הזאת', 'הקורבנית'. בפן הימני אומרים שצריך לשרוף את הספרים שלי כי אני פשיסטית, או שתוהים איך אדם כל כך נטול חמלה כותב ספרים שיש בהם חמלה. אנשים מעירים על המשקל שלי, בעיקר נשים".

טוב את לא עושה לעצמך חיים קלים. אמרת לא מזמן "נמאס מהפמיניסטיות שמדברות בשמן של המוטרדות" ופתחת עוד חזית.
"יש לי ביקורת על ענף פמיניסטי רדיקלי שמנציח את הנשים כחלשות, היסטריות וקורבנות של גברים, ואנשים טועים בי ונוטים לחשוב שאני אנטי פמיניסטית. זה בולשיט. הצעקנות של הפמיניזם הרדיקלי והטענה הבסיסית כי האישה היא הקורבן הנצחי של הקוסמוס לא מסתדרות עם הרצון לשרת ביחידה קרבית או להטיס מטוס קרב. אם אנחנו כאלה אומללות ומותקפות כמו שהן טוענות, אולי באמת כדאי שנישאר בבית? הייצוג הפמיניסטי האופנתי כיום בכל הקשור להטרדות מיניות הפך לג'ונגל מוסרי, שבו לקחו מכל הגברים את חזקת החפות, וצריך להאמין לכל אישה, וכל דבר זה תרבות אונס. זה פשוט טרלול שיפגע בנו בחזרה, וזה כואב לי".

יצאת גם נגד המהפכה הפמיניסטית. השתגעת?
"איפה שאני לא מסתכלת, אני רואה נשים עם שקיות מתחת לעיניים, וזה בגלל המהפכה הפמיניסטית שעשתה עבודה חצי קלאץ'. עול הפרנסה על כתפינו, וזה בסדר למי שבוחרת בזה. מצד שני אנחנו עדיין צריכות להגיש את המסמכים לבוס, ואם הילד עם חום אנחנו נרוץ לגן, וכשצריך בית חם אנחנו נארגן את השניצלים והפתיתים. נעשה את זה ואת הדוקטורט באוניברסיטה ואת ההסעה לחוגים. אין לי פתרון או מסקנה, ואני לא הייתי מוותרת על ההגשמה העצמית שלי. אני אוהבת את העובדה שכל מה שיש לי עשיתי בעשר אצבעות ומצד שני אני אמא במשרה מלאה וגמורה מעייפות".

הפה הגדול שלה נמתח בחיוך כשהיא מדברת על שני ילדיה. ענבר כבר בת 19 וחיילת וערן סיים כיתה י"א כמצטיין שכבה. "אם יש לי מנטרה בלב, זה לקחת את כל מה שאומרים על הילדים שלנו בעירבון מאוד מוגבל", היא מבהירה. "ערן הוא הצלחה מטורפת, במיוחד לאור מה שאמרו עליו, והוא מראה לכולם מה זה".

גם את מראה לכולם מה זה.
"מכירה את השיר 'עולם קשוח, אני יכול עליו'? זה בדיוק זה. אני מאמינה גדולה באחריות אישית ואין ספק, ההזדמנויות נמצאות בחוץ".

 

הכתבה המלאה מופיעה בגיליון יולי של פורבס ישראל.

לרכישת הגיליון או מנוי למגזין פורבס ישראל חייגו 077-4304645 או לחצו

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק


מקבוצת
אודות   |   צור קשר   |   הזמנת מנוי   |   שירות לקוחות מנויים   |   תנאי שימוש   |   פרסום בפורבס
Website created by   Cyberserve
אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואינה מחזירה כתבי יד ותמונות  |  כל הזכויות שמורות לפורבס ישראל / FI Media