כ"ח באלול ה'תשע"ז   |   19 בספטמבר 2017   |   יום שלישי
לייף סטייל רכב טכנולוגיה נדל בארץ עולם פיננסי
עשו מנוי
למגזין פורבס
ועכשיו – במבצע היכרות
מיוחד למנויים חדשים
העסק שאחרי הסערה: הסיפור מאחורי החברה לשיקום נזקי אסון
12/09/2017 | דן אלכסנדר
מקהילת מפתחים לאופנה: מיקי חסלבסקי ינהל את BFrow
12/09/2017 | מערכת פורבס
פורבס ישראל מציג: דירוג 100 עשירי ישראל 2017
18/09/2017 | מערכת פורבס
  לייף סטייל  < ראשי

העט החדשה: הסיפור ההיסטורי המרתק שלא הכרתם על העט הנובע

היום הוא אולי נתפס כמתנה טובה לחבר "משוגע לדבר", כאביזר שמשמש אנשי צווארון לבן או כמוצר שבקרוב ייעלם מהשוק, אבל מאחורי העט הנובע מסתתר סיפור מרתק של מלחמות עולם, מהפכות טכנולוגיות, משברים כלכליים ותחרות ייצרית
09/02/2017 | אורי אורלנד

אחר ששרד מלחמות, משברים כלכליים ומוצרים מתקדמים אחרים שהתחרו בו, האם בשנת 2017 ניתן יהיה להכריז על מותו של העט הנובע? נראה שלא. המוצר, שהשנה יימלאו לו 133, יישאר עמנו כנראה לעוד שנים ארוכות. אך גם ההיסטוריה של כלי הכתיבה המיוחד הזה הולכת שנים ארוכות אחורה ומלאה בסיפורים השזורים במאורעות הכלכליים, במלחמות ובהתפתחויות הטכנולוגיות.

אחד מתוצריה הבולטים של המהפכה התעשייתית באנגליה, זו של המחצית הראשונה של המאה ה־19, הייתה ציפורן הכתיבה העשויה מתכת - מוצר מתועש שהחליף את נוצת האווז. הצורך בציפורן המתכת התעורר עקב הטרחה שבהכשרת נוצות לכתיבה, הבלאי המהיר שלהן והמחסור בהן. אחרי הכל, המהפכה התעשייתית הביאה עמה אמנם גידול במספר יודעי הקרוא וכתוב, אך לא במספר האווזים.

אם יש לנו ציפורן מתכת, מדוע לא כלי כתיבה בעל מיכל דיו פנימי המזין אותה? העט הנובע הוא מתוצרי המהפכה התעשייתית השנייה, זו של המחצית השנייה של המאה ה־19, שמרכז הכובד שלה היה בארצות הברית שלאחר מלחמת האזרחים. המלחמה, שבה ניצח הצפון התעשייתי את הדרום החקלאי, הביאה להסרת חסמים ולפרץ חדשנות, שהחשמל, הטלפון והמכונית הם מתוצריה הבולטים.

בקרב אספני כלי כתיבה מקובל לציין את שנת 1884 כשנה שבה הומצא העט הנובע. בשנה זו רשם לואיס אדסון ווטרמן פטנט יעיל להתקן הזנת דיו, התקן שאיזן בין כוחות שונים ולא נזל. מספר שנים לאחר מותו של ווטרמן (ב־1901) החלו אנשי יחסי הציבור של החברה לתחזק אגדה אורבנית, שעם הזמן התבררה כפרי דמיונם. מה נוגע ללב יותר מסיפורו של לואיס אדסון ווטרמן המסכן, סוכן ביטוח, שאיבד עסקת ביטוח חיים גדולה עקב נזילת דיו? על פי האגדה, ווטרמן המתוסכל החליט לפתח עט נובע אמין, ובעזרת כלי עבודה פשוטים יצר אותו ורשם עליו פטנט. באגדה הזו יש שני דברי אמת: ווטרמן היה סוכן ביטוח, והוא זה שרשם את הפטנט. אך נראה שההמצאה עצמה הייתה של אדם אחר, וסיפור הפוליסה לא היה ולא נברא.

לעטים הנובעים הראשונים לא היה התקן עצמי למילוי דיו, ופעולה זו בוצעה באמצעות כלי חיצוני - "מטפטף עיניים", שהשימוש בו חייב יד יציבה ועין חדה. עתה סומנה המטרה הבאה: התקן מילוי אינטגרלי. עד מחצית שנות החמישים של המאה ה־20 פותחו עשרות דגמים של משאבות למילוי עצמי, שהנפוצה בהן הייתה ה־"מנוף" ("Lever") של חברת שפר (1913, Sheaffer), שיטה שהצריכה שימוש בשקית גומי כמיכל דיו. שיטת מילוי שונה, שפותחה במקביל באירופה, הפכה את גוף העט עצמו למיכל דיו, עם בוכנה דיפרנציאלית בהתקן המילוי, שסיבוב קצר של הכפתור שלה הביא למהלך בוכנה ארוך. שיטה זו אומצה לראשונה בעטי ה"פליקן" (Pelikan), שיוצרו החל משנת 1929, והיא נהוגה גם כיום בחלק מהעטים של חברה זו ושל חברות אירופאיות נוספות.

כיום, שיטת המילוי הנפוצה היא מחסנית דיו פלסטית - אמצעי נקי שפותח בתחילת שנות ה־50 של המאה שעברה, וחסך את הצורך במילוי "רטוב" של העט. הרעיון למחסנית דיו נהגה כבר במאה ה־19, וכבר משנת 1890 שווקו עטים בעלי מחסנית דיו עשויה זכוכית. אך השילוב בין הזכוכית הקשה לגומי המגופר הרך לא צלח, ואמצעי מילוי זה, ודומים לו, לא שרדו. משנת 1924 החליף את הגומי המגופר (גומי שעבר תהליך הקשחה), ששימש בייצור גופי עטים ומכסים, חומר חדש, יפה וחזק ממנו - הצלולואיד, שניתן היה לייצר אותו במגוון רחב של צבעים ושילובים.

הראשונה לעשות שימוש מסחרי רחב בצלולואיד הצבעוני הייתה חברת שפר, ובעקבותיה הלכו גם היצרניות המובילות האחרות; כולן למעט ווטרמן. זו, מובילת השוק, רכשה בתזמון גרוע מניות של יצרנית גומי מגופר, ודבקה בחומר המיושן ("הפלסטיק של המאה ה־19"). טעות זו של החברה - התעלמותה מהצלולואיד במשך מספר שנים קריטיות - הייתה רק מבוא לסדרה של טעויות ניהוליות שביצעה, כשבסופן, בשנות החמישים, גם הגיעה קריסתה. החברה הנושאת כיום את אותו השם היא גלגול הזכויות של ווטרמן, שנרכשו על ידי סוכנה הצרפתי.

עט נובע ווטרמן 0512 | צילום: תום קוריס

משבר כלכלי או תור זהב?

בסוף חודש אוקטובר 1929 פרץ המשבר הכלכלי הגדול שהיכה בכלכלות העולם בכלל ובזו של ארצות הברית בפרט. תגובתו הטבעית של אדם למשבר כזה היא קפיצת היד, והקורבנות המידיים של תגובה כזו הם מוצרי יוקרה. על מוצרים אלו נמנו גם העטים הנובעים ממעגל האיכות הראשון. רוב יצרני העטים הנובעים הגדולים בארצות הברית לא שרדו את המשבר, שדווקא חברת פרקר יצאה ממנו מחוזקת, לאחר שהימרה על עתידה כשפעלה נגד מגמת השוק.

דווקא תקופת המשבר הכלכלי הגדול מכונה בקרב אספני כלי כתיבה "תור הזהב". על היצרנים היה ליצור גימיקים כדי לגרום לציבור לפתוח את הארנק, ועיצוב עדכני, חומרים מתקדמים, ציפורנים מתכווננות ושיטות מילוי חדישות היו בין הגימיקים האלה. רוב יצרניות כלי הכתיבה התמקדו בפיתוחים מעין אלו לאורך שנות ה־30, ואף ביקשו לשכנע את הצרכנים שהאדם לא יוכל להסתדר בלעדיהם.

בשנת 1932, בניגוד למגמת השוק המוכה, החלה חברת פרקר בשיווק עט נובע יקר שבפיתוחו השקיעה הון עתק. עט זה "העלה אותה כיתה", ותוך מספר שנים היא הפכה מהחברה הרביעית בגודלה בשוק כלי הכתיבה האמריקאי למובילה שלו. העט החדש כונה "ווקומטיק" ("Vacumatic"), והיה בו התקן מילוי חדיש (שייתר את השימוש בשקית דיו), גוף ומכסה מצלולואיד עשוי שכבות חומר בגוונים שונים. אלו העניקו לו מראה מרהיב עין, שהושלם בעזרת תפס דמוי חץ, בעיצובו של מעצב תעשייתי חיצוני. התפס הפך מאז לסמלה המסחרי של החברה.

מכירות העט החדש השביעו רצון, אך החברה לא נחה על זרי הדפנה ופנתה לפיתוח הגימיק הבא שלה - דיו שמתייבשת במהירות על הנייר. כדי להתמודד עם הדיו הזו תוכנן עט חדש - הפרקר "51", שנחשב בקרב אספני כלי כתיבה ישנים (וכן, יש כאלה), לעט הטוב שיוצר מעולם. בפועל, במהלך השנים נזנחה הדיו המיוחדת, וב־"51" נעשה שימוש בדיו רגילה.

תעשייה מגויסת

החל מסוף שנות ה־20, במקביל למשבר הכלכלי, קיבל סגנון ה"אר־דקו" האמריקאי כיוון חדש של קווים אווירודינמיים "זורמים". סגנון זה השפיע גם על עיצוב מוצרים שבינם לבין אווירודינאמיות אין דבר, כמו מיקרופונים, שדכני סיכות וכלי כתיבה. הסגנון העיצובי החדש, הנעדר "פינות חדות", התאים יפה לתכונות הצלולואיד. הראשונה לאמץ את הסגנון במוצריה הייתה חברת שפר, שעיצבה מחדש את העטים שלה, דבר שסייע לה לצלוח את המשבר הכלכלי הגדול. גם יצרני עטים אחרים אמצו את הסגנון החדש, אך לרוב בדרך מאופקת יותר. שיאו ושברו של הסגנון היו בתערוכה העולמית שנפתחה בשנת 1939 בניו־יורק, מספר חודשים בלבד קודם לפרוץ המלחמה באירופה.

הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה פגעה בכושר היצור של יצרני כלי הכתיבה. קווי ייצור הוסבו לטובת מוצרים צבאיים, והגבלות הוטלו על שימוש אזרחי בחומרים ששמשו ללוחמה. חלקים רבים של עט ה־"51" היו עשויים זכוכית אקרילית ("לוציט" ו־"פרספקס"), מכסה מתכת (העשוי בעיקר מנחושת) ועיטורים ולחצן משאבה עשויי אלומיניום; כולם חומרים ששימוש אזרחי בהם הוגבל. בלית ברירה הוחלף כל חומר שניתן היה להחליפו, וחלקים עליהם ניתן היה לוותר נגרעו. כך, בתקופת המלחמה יוצרו לעטי "51" מכסים עשויי כסף, חלקי אלומיניום הוחלפו בפלסטיק ועיטורי מתכת מיותרים הושמטו.
הזכוכית האקרילית, חומר הגלם העיקרי לייצור הפרקר "51", הייתה משאב צבאי חשוב ששימש לבניית חופות מטוסים, אך עקב עמידותה בפני הדיו החדשה, פרקר נאלצה לדבוק בזכוכית. בטווח הקצר, הסב לה הדבר נזק, היות שכמות העטים שיוצרה הייתה קטנה. בטווח הארוך, החומר היציב סייע להכתרת ה"51" כעט הטוב בעולם.

חרף כל אלו, "העט של מלחמת העולם השנייה" לא היה הפרקר "51", כי אם ה־"סקייליין" ("Skyline") מתוצרת חברת אברשארפ, שעיצב המעצב התעשייתי הנרי דרייפוס. זה עיצב עט בעל קווים זורמים מוחצנים, שמקורם בקטר הרכבת "המאה העשרים" (שגם אותו עיצב דרייפוס). להבדיל מעיצובו המתקדם, היה ה־"סקייליין" עט מיושן, אולם, עקב מגבלות היצור של ה־"51", הוא הפך בתקופת המלחמה למוביל בכמות המכירות. להצלחת ה־"סקייליין" תרמו גם עיצובו המוחצן, מגוון הדגמים הרחב שלו ומחירו הנמוך (הדגם הבסיסי עלה 5 דולר, לעומת מחיר המינימום לעט ה־"51", שעמד על כ־12 דולר וחצי).

להשביע את הביקושים

בעוד שבשלהי שנות ה־40 ובתחילת שנות ה־50 הובילה חברת פרקר את שוק העטים הנובעים, לא כך היה בתחום העטים הכדוריים. פרקר לא מיהרה לקפוץ על עגלת העט החדש (למעט עט צעצוע שולי ששווק על ידה החל בשנת 1950), אך משעשתה כן, בשנת 1954, היא הכתה את השוק.

ראשיתו של העט הכדורי בארגנטינה. לאסלו בירו, פליט יהודי מהונגריה, פיתח כלי כתיבה חדש שבו הייתה דיו שנמרחת על הנייר (כמו במכונת דפוס) ולא נספגת בו. בחוד העט החדשני הייתה כדורית קטנה. אלא שהעט הקדים את זמנו; דיו המתאימה לעט כדורי עדיין לא פותחה, והטכנולוגיה לייצור כדוריות כתיבה זעירות ומדויקות ממתכת עדיין לא בשלה.
ארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה ביקשה חידושים. עידן הצנע של המשבר הכלכלי הגדול שארך כעשור, ובהמשכו מלחמה בת מספר שנים, חלפו - ובחג המולד של סוף שנת 1945, הראשון שלאחר המלחמה, ארצות הברית "התפוצצה" מביקושים. כסף פנוי היה בשפע, אך לא מוצרים. העט הכדורי היה המוצר הנכון בזמן הנכון.

הצורך בציפורן המתכת התעורר עקב הטרחה שבהכשרת נוצות לכתיבה, הבלאי המהיר שלהן והמחסור בהן | צילום: fotolia

הזכויות לייצור העט הכדורי הארגנטינאי בצפון אמריקה נרכשו בחלקן על ידי יצרנית העטים אברשארפ. אולם, זו ביצעה טעות שעלתה לה, לאחר כעשור, בעצמאותה. במקום לייצר את העט הארגנטינאי, על מגרעותיו, היא בחרה לשפרו. עקב כך, התעכב ייצור העט, דבר שנוצל על ידי יזם אמריקאי ממולח, מילטון ריינולדס, שבחודש אוקטובר 1945 החל בשיווק עט כדורי עשוי אלומיניום בעל כדורית כתיבה ממתכת. הצלחתו המסחרית של עט ה"ריינולדס אינטרנשיונל" (Reynolds "International"), שהפר בגסות את הפטנט לעט הארגנטינאי, הייתה רבה, אך איכות כתיבתו הייתה נחותה. מחירו לצרכן עמד על 12 דולר וחצי, יותר מפי עשרה מעלות ייצורו, וגם במחיר מופקע זה התקשתה היצרנית לעמוד בביקושים. לשוק העטים הכדוריים מיהרו להצטרף עשרות יצרנים, מפרי פטנט גם הם, מה שהוביל למלחמת מחירים אגרסיבית, ותוך תקופה קצרה לצניחת המחיר בעשרות אחוזים.

מחשש להמשך אובדן השוק מיהרה אברשארפ לשווק, החל מחודש אפריל 1946, מוצר בוסרי, שעליו היא שלמה מחיר כבד בהחזרות. סופה היה שחטיבת כלי הכתיבה הכושלת שלה נמכרה למתחרה פרקר. פרקר המתינה בסבלנות, וכאמור בשנת 1954 השיקה את עט ה"ג'וטר" ("Jotter") שלה, העט הכדורי האולטימטיבי, המיוצר גם כיום, תוך שינויים לא רבים מהמקור. פיתוח העט ארך שלושה חודשים בלבד.

כמו תעשיית השעונים, ששבה לייצר מוצרים מכאניים יקרים גם בעידן הקוורץ, כך גם תעשיית העטים הנובעים, שממציאה את עצמה מחדש כל העת, חזרה דווקא בעידן עטי הג'ל האמינים והזולים לייצור עטי יוקרה וסדרות מוגבלות לאספנים. כך שנראה כי השמועות על מותו של העט הנובע היו בכל זאת מוקדמות מדי.

מקבוצת
אודות   |   צור קשר   |   הזמנת מנוי   |   שירות לקוחות מנויים   |   תנאי שימוש   |   פרסום בפורבס
Website created by   Cyberserve
אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואינה מחזירה כתבי יד ותמונות  |  כל הזכויות שמורות לפורבס ישראל / FI Media