י"ז באב ה'תשע"ט   |   18 באוגוסט 2019   |   יום ראשון
לייף סטייל רכב טכנולוגיה נדל בארץ עולם פיננסי
עשו מנוי
למגזין פורבס
ועכשיו – במבצע היכרות
מיוחד למנויים חדשים
אל תסתכל בקנקן: הכירו את "מחשבון המשקה הצונן"
13/08/2019 | ז'נט הארט
חד קרן חשמלי: יצרנית האוטובוסים פרוטרה מגיעה לשווי מיליארד דולר
11/08/2019 | אלן אונסמן
מכונית בהתאמה אישית: הכירו את החשמלית הקומפקטית של סיטרואן
12/08/2019 | נרג'ס באנקס
  פיננסי  < ראשי

הקפיטליזם לא מת, אבל הוא זקוק לתיקון: שלושה שינויים מתבקשים

בעידן שבו אפילו באמריקה מיליארדרים הופכים מכוכבים לדמויות שנואות, עולה השאלה: האם הגיע הזמן לעזוב את המערכת הכלכלית היעילה ביותר בהיסטוריה? • פורבס מציג בפרויקט מיוחד הצעה לשיטה קפיטליסטית חדשה – אותנטית יותר, זמינה ואחראית יותר
04/06/2019 | רנדל ליין

בחדרו הצנוע במלון הפנינסולה הלא צנוע בניו יורק יושב האדם העשיר בעולם - במהלך רוב 20 השנים האחרונות - ומהרהר בשאלה אקזיסטנציאלית שחזרה לאופנה בקרב חוג הסילון של השמאל: האם הוא צריך בכלל להתקיים? "זה מרתק", אומר ביל גייטס. "בפעם הראשונה בחיי אנשים באים ואומרים, 'אוקיי, האם אנחנו בכלל צריכים מיליארדרים?'".

הכתבה מופיעה בגיליון מאי 2019 של פורבס ישראל

לרכישת גיליון היהודים העשירים 2019

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עיקבו אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם

בצורה רגועה ולא מתלהמת הוא מתחיל לפרוס את התזה שלו. "אני חושש שאם באמת ניישם משהו כזה, מה שנרוויח יהיה קטן משמעותית ממה שנאבד".

רק ל-56% מהאמריקאים יש דעה חיובית על הקפיטליזם | צילום: shutterstock

בשנה האחרונה ניהלתי שיחות אחד־על־אחד עם לא פחות משני תריסר מיליארדרים, בין היתר בפגישות פנים אל פנים עם שלושת האנשים העשירים בעולם, ג'ף בזוס, גייטס, ו־וורן באפט, שבהן דיברנו על היבטים שונים של עתיד הקפיטליזם. כל זה מגיע ברגע קריטי בהיסטוריה: צריך לחזור לשנות ה־60 של המאה שעברה, ואולי אפילו לשנות ה־30, כדי למצוא תקופה שבה פקפקו כל כך בעדיפות של שיטת השוק החופשי.

רק 56% מהאמריקאים אומרים שיש להם דעה חיובית על הקפיטליזם, לפי סקר גאלופ מהקיץ האחרון, בהשוואה ל־37% שאמרו את אותו הדבר לגבי סוציאליזם. בסקר של חדשות פוקס במהלך אותה תקופה, 36% מהמבוגרים אמרו שהם תומכים בשינוי בארה"ב. "להתרחק מקפיטליזם ולהתקרב לסוציאליזם" - עלייה אדירה מ־2012, אז רק 20% אמרו כך.

בקרב המילניאלז ודור ה־Z חשש מהשוק החופשי הוא דעת הרוב. על פי סקר גאלופ, 51% מבני 29־18 אמרו שיש להם דעה חיובית לגבי סוציאליזם - אף שרובם דיברו על הגרסה המעורפלת של סקנדינביה/ ברני סנדרס ולא על החומרים הקשוחים שמהם בונים את חומת ברלין ואת רוסיה הסובייטית - בהשוואה ל־45% שאמרו שיש להם דעה חיובית בנוגע לקפיטליזם. הממצאים חזרו על עצמם במחקר של הרווארד בקרב בוגרים צעירים, שבו 51% אמרו שהם לא תומכים בקפיטליזם ורק 19% מהם אמרו שהם "מזדהים כקפיטליסטים". התחושות האלו עולות כשהכלכלה פורחת, על פי כל המדדים המסורתיים, עם תעסוקה מלאה וצמיחה של 3%.

בזוס: "המיסיונרים מייצרים מוצרים טובים יותר" | צילום: אמזון

עד כה שנת 2019 רק חיזקה את הדעות האלו, כשחברות הייטק ממשיכות לאבד מאמינותן, המולטי־מיליארדר הווארד שולץ הפך את עצמו לקריקטורה, ושורה על הצעות חוק למיסוי העשירים צברה תמיכה מפתיעה. "זה מפעפע במשך שנים, אבל האיץ בחודשים האחרונים ושוב בשבועות האחרונים", אומר סטיב קייס, מייסד AOL שמנהל עכשיו חברת השקעות, Revolution. טיטאן קרנות ההון סיכון פול טיודור ג'ונס מוסיף: "אני חושב, שאנחנו צריכים להכיר בכך שאנחנו בצומת דרכים עם סדקים חברתיים משמעותיים".

ואלו רק חלק מהמיליארדים שהסכימו לדבר לציטוט ולייחוס. כמעט כל מי שדיברתי איתו הכיר בצורך בשינוי. חלק דיברו על שינוי קטן והדרגתי, פיתוח של הקיים, ואחרים דיברו על שינוי שיטתי יותר. חלק דיברו בלחישות, ואחרים דרשו בקול רם "רפורמה" או "ריסטארט". לאגדת הרוק בונו היתה ההצעה הפואטית מכולן: "לדמיין מחדש".

אם המושג הזה מעלה בדמיונכם את סטיב ג'ובס או את וולט דיסני, שניים מהחוזים הקדושים של הקפיטליזם, שיהיה. באופן אובייקטיבי, היזמות הקפיטליסטית היתה ועודנה המערכת הטובה ביותר שאי פעם הומצאה כדי לייצר ולחלק שגשוג. אם תסתכלו על מיליארד ומשהו האנשים בסין, בהודו ובמקומות אחרים שניצלו מעוני קיצוני בשני העשורים האחרונים, תגלו שקל להם יותר להלל את הקפיטליזם. הדינמיות נותרת בעינה גם בארה"ב. מתוך 400 האנשים ברשימת האמריקאים העשירים של פורבס 67% עשו את הונם בעצמם, ו־11% הם מהגרים. "אמריקה עובדת, והיא עובדת טוב יותר מאי פעם", אומר באפט.

מכיוון שיותר מדי אמריקאים לא חשים ככה, הגיע הזמן לדמיין מחדש מערכת שתפנה אליהם. לעשות סיעור מוחות עם כמה מהייצוגים האדירים ביותר של החלום האמריקאי כדי לקבל גרסה משודרגת של הקפיטליזם, גרסה אותנטית יותר, נגישה יותר ואחראית יותר. ואולי, בעידן של אי ודאות, אחת שבנויה כדי לשרוד. ההימור לא היה יכול להיות גבוה יותר, כשכוחות נאספים כדי לאיים על מנגנון הצמיחה הגדול ביותר שאי פעם נבנה.

לדמיין אותנטיות

מסעו של איש האצולה הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל באמריקה ב־1830 התרחש במקביל לפיתוחה של התיאוריה הסוציאליסטית באירופה, תנועה שהוא ביקר בידענות ובקולניות. עבור טוקוויל, הקפיטליזם המאוזן שאותו ראה היה עדיף על האפשרויות הקיימות בבית, כמו מתן כוח לממשלה או לשיטה פיאודלית יותר, "שמנוהלת על ידי כמה אנשים עשירים וחזקים".

"תושבי ארצות הברית כמעט תמיד מצליחים לשלב את היתרון הפרטי שלהם עם זה של חבריהם האזרחים", הוא הבחין. הרהוריו של טוקוויל שימשו השראה ל"הדרך לשעבוד" של הכלכלן האוסטרי פרידריך האייק והתגלגלו גם לגיליון הראשון אי פעם של פורבס, שהודפס במהלך המהפכה הרוסית, כשמייסד המגזין ב. צ'. פורבס הצהיר, ש"עסקים נוצרו כדי לייצר אושר, לא ערימות של מיליונים".

מילטון פרידמן היה מעריץ נוסף של טוקוויל ובעיקר העריץ את העניין שלו בשוויון פוליטי כמניע לשגשוג. אבל פרידמן גם האמין שבין כל חלקי העסק - הלקוח, העובדים, הקהילה - רק אחד חשוב באמת - מחזיק המניות. האחריות החברתית היחידה של עסק, הצהיר, היא למקסם רווחים. אם בעלי המניות רוצים להוציא את הרווח שלהם על פרויקטים אלטרואיסטיים, יופי, אבל זה נתון לשיקולם הבלעדי, מתוך ההנחה שהם קונים משהו בעל ערך - אולי הסכמה חברתית או פיוס ייסורי המצפון שלהם.

וורן באפט. אדם שנולד היום בארה"ב הוא בר מזל | צילום: shutterstock 

העיקרון הזה הוליד לנו את הרכישות הממונפות, עסקאות הון פרטי וקנייה של חברות על ידי העובדים. עבור רבים מהקפיטליסטים המצליחים ביותר בעולם, הוא גם יצר חלק גדול מהחוליים של ימינו. "כמה טעיתי לגבי מילטון פרידמן - כמו רובנו", אומר ג'ונס, שבנה הון של 5 מיליארד דולר באמצעות ניצול הזדמנויות השוק, כמו השקעות שורט על התרסקות הבורסה ב־1987. "זה הגיע במחיר עצום למחזיקי מניות תאגידיים אחרים ושחק את האמון שבו תלויים עסקים והחברה האזרחית".

בעידן שבו צרכנים כמהים לאותנטיות, גרסת טוקוויל, שמתייחסת לרווחים כתוצר לוואי של עסקים ולא כמטרתם העיקרית, מציעה זן טבעי של קפיטליזם שכבר צבר פופולריות רבה, בעיקר בקרב אמריקאים צעירים. עבור מילניאלז, לפני הסקר המקיף של דלויט מ־2018, שלוש העדיפויות התחתונות של עסק צריכות להיות רווחים, יעילות ומכירות. השלוש העליונות? יצירת מקומות עבודה, שיפור החברה וחדשנות.

מה המשמעות של אותנטיות? האמריקאים, שסולדים מוול סטריט ומעסקים גדולים, ממשיכים לאהוב יזמים (אחוז הסכמה של 87%, לפי גאלופ) ועסקים קטנים (96%). גם חברות חדורות מטרה עטופות בהילות מגינות, לא משנה מה הן מוכרות או כמה עשירים המייסדים שלהן.

"כשאנחנו רוכשים חברה, אחד הדברים שאני בודק מקרוב הוא 'האם המייסדים הם מיסיונרים או שכירי חרב'", אמר לי ג'ף בזוס לפני כמה חודשים וצחק את הצחוק המפורסם שלו לפני שחשף את התשובה. "זה דבר שקל מאוד לדעת, בעצם - המיסיונרים מייצרים מוצרים ושירותים טובים יותר". הם גם מייצרים את התכונה האותנטית היחידה, שבסופו של דבר היא הרווחית ביותר: אמון. המילה הזאת, אומר בזוס, "היא מה שמאפשר לך להרחיב את העסק שלך".

כמובן, אמון הוא חרב פיפיות. פייסבוק, שהשתמשה במידע על המשתמשים כמטבע לסוחר ולא הגנה על הקשר הקדוש בינה לבינם - צללה ביחד עם צוקרברג (ביקום של תוצאות בלתי צפויות, קל עכשיו יותר לדמיין אותו בבית הכלא מאשר בבית הלבן).
אבל אפילו בעולם הפיננסים צומחים שורשים של אותנטיות. השקעות אימפקט, שבמשך תקופה ארוכה זכו ליחס מזלזל, נישה מקצועית למחבקי עצים, התפתחו כתחום צומח, עם כ־35 מיליארד דולר שהופקדו ב־2018 כדי לממן עסקים שמקדמים יתרונות חברתיים בלי להקריב את התשואה.

המספרים גדלים. Breakthrough Energy Ventures, שממומנת על ידי קבוצת מיליארדרים, כמו גייטס, בזוס, מייקל בלומברג, ריצ'רד ברנסון וג'ק מא, התחייבה להעניק מיליארד דולר לסטארט־אפים שמציעים פתרונות קיצוניים לפליטות פחמן. קבוצה אחרת של טייקונים, ביניהם בונו, לורן פאוול ג'ובס וג'ף סקול, תומכים ב־Rise Fund, זרוע של ענקית ההון הפרטי TPG שהשקיעה 1.8 מיליארד דולר ב־25 השקעות, שלדעתם ישפיעו על החברה בצורה משמעותית. "אנשים שואלים בצדק, 'האם המערכת עובדת?'", אומר ביל מקגלשן, מנכ"ל הקרן. "אנחנו מאמינים שקפיטליזם מתפקד טוב יותר כמשרת מאשר כאדון".

לדמיין נגישות

עבור אלה שעדיין מאמינים, בצדק, באמריקה כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הסקר של פוקס ניוז מלפני כמה חודשים עלול לבלבל: 42% מהאמריקאים לא חושבים "שהאופן שבו הקפיטליזם עובד בארה"ב בימים אלו" נותן להם "הזדמנות הוגנת". מטריד עוד יותר, במדינה שבה תמיד האמנת שאתה יכול להצליח בחיים באמצעות עבודה קשה - ואם לא אתה, אז הילדים שלך - 18% חושבים שהחלום האמריקאי נמצא מחוץ להישג ידה של משפחתם.

לא חסרות סטטיסטיקות שיתמכו בתחושה הזאת. האחוז העליון של עובדים בארה"ב מרוויח, ביחד, יותר מאשר 50% מהאחוזים התחתונים. "ככל שהשוק הופך יותר מתמחה, כך הוא דוחף יותר כסף לפסגה", מסביר באפט. "הפונקציה הטבעית של כלכלת שוק מתמחה יותר היא להסיט יותר ויותר תגמולים אל הפסגה. אני לא חושב שלגמרי התייחסנו לזה במדינה הזאת".

אבל המצב גרוע בהרבה מאשר פערי הכנסה מתרחבים. באופן היסטורי התייחסו האמריקאים אל הסופר־עשירים כאל גיבורים ולא כאל נבלים מסיבה פשוטה: "כולנו חשבנו שנוכל להיות כמוהם", אומר ג'ונס. ההיעדר המואץ של מוביליות כלפי מעלה מתדלק חלק ניכר מהזעם הפופוליסטי. עבור כל סיפור הצלחה אנקדוטלי, אם נולדת במיקוד הלא נכון, להורים הלא נכונים, הדרך לפורבס 400 מעולם לא היתה צרה ומפותלת יותר.

כך למשל בעולם ההון סיכון, שהוא נקודת הפתיחה הברורה ביותר להגיע למיליארד דולר ב־20 השנים האחרונות - דלת שלרוב המוחלט של האמריקאים אין שום סיכוי לפתוח. רק 15% מהכסף של קרנות ההון סיכון הולך לנשים מייסדות, 1% ליזמים שחורים, ופחות מרבע למישהו שגר מחוץ לקליפורניה, ניו יורק או מסצ'וסטס. כן, למאגר הרבה יותר מגוון וגלובלי יש היום גישה למקדשי המימון האלה, אבל זה לא בדיוק מנחם את ההורה שהילד שלו הולך לבית ספר ציבורי ככה־ככה בעיר או באזור שנשארו מאחור.

ביל גייטס: "אנשים באים ואומרים 'האם אנחנו בכלל צריכים מיליארדרים'" | צילום: shutterstock

"איזון המגרש צריך להיות עדיפות לאומית", אומר קייס, שבשנים האחרונות הוביל את הסיור Rise of the Rest, אוטובוס שנוסע ברחבי המדינה ומשקיע מיליוני דולרים ביותר ממאה חברות שאינן פועלות בבוסטון, בניו יורק או בסן פרנסיסקו. מבחינת קייס, זאת החובה האזרחית שלו וגם הזדמנות, מכיוון שמוחות מבריקים ממתינים באזורים עניים, נואשים לתקווה ולצמיחה.

ננסי פפנד, שהקימה את קרן השקעות האימפקט DLB Partners, סופרת את מספר הנשים המנהלות בחברה לפני שהיא משקיעה בה - כמעט שני שליש מהחברות בקרן שלה מעסיקות נשים ברמת מנהלי כספים ראשיים ומעלה. היא משתמשת בפורטפוליו שלה כדי לקדם הזדמנויות, באמצעות תוכניות לחלוקת רווחים, מחויבות לשכר שאפשר לחיות ממנו ועידוד לשכור עובדים מאזורים מתפתחים.

כל המאמצים האלה נמצאים בשוליים, למעט ההתחייבות ליצור הזדמנויות להשכלה למעוניינים, ואז לדחוף אותם קדימה. "יהיו לנו המשאבים", אומר באפט. "השאלה היא, האם בפועל נמשוך את כל האנשים הבריאים שמסוגלים לעבוד שבוע עבודה של 40 שעות, כדי שהם יוכלו להתפרנס בכבוד ולגדל משפחה?"

לדמיין אחריות

משהו לא רגיל קרה כמה שעות אחרי שיחתי עם ביל גייטס. כשהוא עדיין עסוק בעתיד המיליארדרים, התארח גייטס עם רעייתו מלינדה בתוכנית של סטיבן קולבר, לקרשנדו של מחיאות כפיים. אחרי שקיבל על עצמו את תפקידו החדש כאדם השני העשיר בעולם, הוא צייץ "נצטרך עכשיו לתת את הכסף שלנו מהר יותר", והקהל הפך לשלולית. ביל ומלינדה קראו למיסוי גבוה יותר של העשירים מאוד ולהעצמה נשית - מחיאות הכפיים המשיכו עוד ועוד. עד סוף התוכנית השתעשע קולבר בלעודד את בני הזוג גייטס להתמודד על משרה פוליטית.

עכשיו השוו את מחיאות הכפיים האלה לצהלות השמחה מהברונקס, שהדהדו ברחבי ניו יורק כשאמזון הודיעה שהיא מבטלת את התוכניות שלה לבנות את המטה החדש שלה, HQ2, בקווינס בעקבות מחאה של פוליטיקאים מקומיים. הפוליטיקאים המאותגרים מתמטית שהרגו את העסקה ספגו מתקפה מוצדקת מכל עבר - למעט בסיס המצביעים שלהם. אבל גם בזוס דימם. הוא שווה מעל 130 מיליארד דולר (לפחות עד שהגירושים שלו ייכנסו לתוקף), ואמזון שווה 800 מיליארד. למה כל כך חשוב לו לקחת 3 מיליארד דולר עלובים של הטבות מס, שהבטיחה בתחילה ניו יורק כדי לפתות את אמזון להקים את המטה שלה בתחומה? במובן הפרידמני העמוק ביותר: כי יש לו בעלי מניות - וכי הוא יכול.

התגובות הסותרות חושפות אמת אמריקאית עתיקה, כמו קופר ורוקפלר: האמריקאים מצפים מהאצולה המריטוקרטית שלהם להישאר אחראית בפני הציבור שעזר ליצור אותה.
באופן מסורתי, פירוש הדבר הוא פילנתרופיה, היבט של הצלחה קיצונית שכבר לא פתוח להחלטה של המיליארדר הפרטי (יש היום 137 מולטי־מיליארדרים בעולם), על אף שהוא עדיין נתון לתגובות סרקסטיות. קיימת למשל ביקורת על עצם זכותו של התורם לקבוע את האג'נדה או לאן ילך הכסף. "יש בזה היגיון כלשהו", אומר גייטס.

מבחינת גייטס, שבמהלך חייו ייחשב כנראה לפילנתרופ הגדול ביותר אי פעם, האחריות מתחילה עם מיסגור התפקיד: "בחירת רעיונות חדשים" או "תיאוריות מהמדף", כפי שהוא מתאר אותם, ואז המאמץ להוכיח שהרעיון עובד ־ או לא. הוא לוקח על עצמו סיכונים שאף גוף ממשלתי שממומן מכספי מיסים - או תאגיד שנשען על מחזיקי מניות - לא יוכל להצדיק.

אבל בתקופתנו גייטס גם מבין שהמניעים שלו ייבדקו. "אם נבוא ונשפר שיעורי מתמטיקה", אומר גייטס, "אז אנשים יגידו, 'היי, למה לא טיפלת בלהקה'". מהסיבה הזאת מנסה גייטס לשמור על עצמו אחראי בפני הציבור באמצעות שקיפות, כולל מכתב פומבי מהקרן שהוא ומלינדה כותבים פעם בשנה. זה גם המניע המרכזי מאחורי יוזמת ה־Giving Pledge, שבמסגרתה 189 מהאנשים העשירים ביותר בעולם התחייבו - מול כל העולם - לתרום מחצית מכספם, וברוב המקרים - הרבה, הרבה יותר.

מארק בניוף, מייסד Salesfource שחתום גם הוא על ההתחייבות, עבר בצורה דומה מתרומה אנונימית למצב שבו הוא הציב את שמו על שני בתי חולים, בין היתר כדי לשמש מודל לחיקוי למיליארדרים צעירים בהייטק וכדי "להעביר את המסר שאנחנו תומכים בקהילה בצורה מוחשית". הוא עושה את אותו הדבר גם בחברה שלו, שהובילה את מודל "1, 1, 1", שמעביר אחוז אחד מהון החברה לקרן, ביחד עם התחייבות לתרום 1% ממוצרי התוכנה שלה ו־1% מזמנם של 35 אלף העובדים שלה - להתנדבות. זה שילוב שייצר מענקים בגובה 260 מיליון דולר ו־3.8 מיליון שעות עבודה למטרות חברתיות.

במקום להסתמך על תרומות התנדבותיות, ג'ונס, שהקים את הקרן החדשנית רובין הוד בניו יורק, עסק בשנים האחרונות בניסיון לשכנע את אמריקה התאגידית לקחת אחריות ישירה ולקדם קפיטליזם טוב יותר. הוא ייסד את Just Capital, שסקרה יותר מ־80 אלף אמריקאים כדי להבין בצורה מדויקת יותר מה נחשב לאזרח תאגידי טוב. העובדים המבוגרים יותר בארה"ב, מתברר, לא שונים כל כך מהצעירים. הם רוצים שחברות טובות ישלמו כמו שצריך ויתייחסו היטב לעובדים שלהם, אבל גם יוציאו מוצרים טובים עם יושרה וידאגו לסביבה ולקהילה.

Just Capital מדרגת את כל החברות הנסחרות ציבורית על פי 36 קריטריונים, מהכי טוב להכי רע, ומציעה ניקיון אורוות יסודי - מדליה לחברות הטובות ביותר, במטרה ליזום עוד אחריות אזרחית של תאגידים (גילוי נאות: אני יושב בדירקטוריון של Just Capital, ופורבס מפרסם את רשימת 100 החברות הצדיקות מדי סתיו). "אתה לא יכול לנהל את מה שאתה לא יכול למדוד", אומר ג'ונס, שסייע ל־Just להשיק קרן סל (ETF) בשווי 200 מיליון דולר ב־2018, שבינתיים הגיעה לביצועים טובים יותר משל S&P 500.

המדדים גם דחפו את מקגלשן ב־Rise Fund, שמתקשה להצדיק השקעות של מיליארדים בעשיית טוב חברתי, כשאף אחד לא יכול להגדיר מה זה "טוב". למטרה הזאת הקימה Rise אינקובטור ולאחרונה את Y Analytics, חברה שמוקדשת למדידת ההשפעה הזאת - צעד חיוני בהפיכת הקפיטליזם למוכוון פתרונות.

לדמיין את העתיד

תרופות כאלה נדרשות באופן מיידי. "אלא אם נמצא פתרון מבוסס שוק לצמיחה האקספוננציאלית באי השוויון, נגיע לחקיקה פופוליסטית שתיצור פטיש שירדוף אחרי כל מסמר", אומר ג'ונס. הוא צודק.

כל מיליארדר שאיתו דיברתי מכיר בכך שמיסוי גבוה יותר על מיליארדרים הוא בלתי נמנע. רובם גם תופסים את המיסוי הזה כמועיל, אם ייושם באופן נכון. לפי גייטס, באפט ואחרים, הדרך הנכונה למסות את הסופר־עשירים היא בנקודת החליפין. זה יכול להיות מיסוי על נדל"ן, בלי כל החורים בחקיקה שהופכים אותו לחסר תועלת, או מס גבוה יותר על רווחי הון, שיפעל רק על סכומים עצומים כדי לא לעכב צמיחה.

ומה שיכול להיות טוב אפילו יותר זה להגדיר מחדש את חקיקת המס, כך שתעודד צמיחה ופיזור יותר שוויוני של ההון. השקת אזורי הזדמנויות, שהינדס המיליארדר של פייסבוק וספוטיפיי, שון פריצקר, כמעט יצא לדרך, והציע הקלות מס מסעירות באזורים שצריכים את זה - בכל 50 המדינות בארה"ב. התאמות של מיסוי תאגידי, בהתאם למשרות שיוצרת החברה, גם יכולות להועיל - יותר משרות, פחות מיסים.

היופי הפנימי של השוק החופשי הוא היכולת שלו להתפתח. תנו לקפיטליסט הנערץ ביותר בעולם, וורן באפט, שקנה את המניה הראשונה שלו ב־1942 - ברגע שבו אנשים עוד האמינו שייתכן שארה"ב תפסיד במלחמת העולם השנייה - לחזות את התחזית שלו: "האדם הכי בר מזל שאי פעם ייוולד בעולם הזה הוא אדם שנולד היום בארצות הברית". אתם מוזמנים להמר נגד באפט, והקפיטליזם, אבל על אחריותכם.

 

הכתבה מופיעה בגיליון מאי 2019 של פורבס ישראל

לרכישת גיליון היהודים העשירים 2019

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עיקבו אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם

רופאים הכי טובים 2019
מקבוצת
אודות   |   צור קשר   |   הזמנת מנוי   |   שירות לקוחות מנויים   |   תנאי שימוש   |   פרסום בפורבס
Website created by   Cyberserve
אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואינה מחזירה כתבי יד ותמונות  |  כל הזכויות שמורות לפורבס ישראל / FI Media